מי מכיר, מי יודע? אתרים יהודים בפולין <br>

אם יש נפש יהודי הומייה במקום שהוא כמעט נקי מיהודים - זה בפולין. פולין הרשמית, וגם במידה רבה הבלתי רשמית, עסוקה בחשיפת העבר היהודי שלה, עבר של אלף שנים. והרוח נושבת,חמימה, מגדיניה שעל חוף הים הבלטי בצפון ועד לזקופאנה- zakopane בהרי הטאטרה בדרום. בשביל פולין, הטעם והניחוח שמתבלים אותה הוא לא של היום אלא של האתמול. של ישראל סבא. העבר שבו הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ופעם בעולם כולו, שכנה בקרבה, מקרינה על הסביבה, מרטיטה, תוקעת בשופרייה, ובאותו זמן דחויה ובזויה, מקור של קנאה וטינה, על-ידי רוב תושביה.

זה חסר לפולנים כיום. גם הם רוצים ייחודיות באיחוד האירופי. גם הם רוצים איזה סממן של שמירת מורשת. ושמירת העבר היא לא רק קרקוב הבירה העתיקה והיפהפייה של פולין, שאונסקו הכריז עליה כעל נכס עולמי שמור, אלא גם הרובע היהודי שבה, ב"קאז'ימייז'", סמוך לעיר העתיקה, בקצה השני של מצודת "וואוול" המרהיבה.

לא רק בקרקוב הקוסמופוליטית יש פסטיבל יהודי אלא בערים קטנות ובעיירות, ולא מכבר צפינו בכתבות על כך ב"מבט" בערוץ 1. בעיירת הולדתי, זדונסקה - וולה, כיום בת כ-60,000 תושבים, שלא נותר בה אף יהודי, יזמו שתי נשים פולניות, אלזבייטה בארטש, מורה בגמלאות, וקאמילה קלאוזינסקה, סטודנטית באוניברסיטה, ארגון בשם העברי "יחד". העיריה אף הקצתה לו מקום. הוא משמש מדחף לקשר שבין העיר לבין יוצאי זדונסקה וולה היהודיים בעולם ובעיקר בישראל, ומקור לפעילות של שימור המורשת היהודית, לרבות עבודה כמעט סיזיפית אך חשובה מאוד של שיקום בית העלמין היהודי שהיה הרוס לחלוטין.

בסימון ובזיהוי הקברים עוסקים בין השאר תלמידי הגימנסיה המקומית. בין אלה שהשתתפו בממון גידור בית העלמין הגדול והקמת שער מפואר, היתה גם העיריה, אף שהחלק הארי נתרם בעיקר על-ידי יוצאי זדונסקה וולה בישראל בראשות פרופסור דניאל וואגנר ממכון וויצמן למדע- דור שני. משום היותי נכד לדוד ניידט, ראש הקהילה היהודית בעיר לפני המלחמה, חלק לי ראש העיר כבוד מיוחד ובא ביום ששי לפנות ערב למועדון "יחד" כדי לקדם בברכה אותי ואת משפחתי. על העיר הזאת שכארבעים אחוזים מתושביה, ערב מלחמת העולם השנייה, היו יהודים, מופיעים עשרות ערכים ב"גוגל" בלבד ואני עצמי הקדשתי את החלק הראשון בספרי "גשר של נייר" לעיירה ולקהילה. אני משער שזדונסקה וולה היא לא העיר היחידה שיש בה מגמה כזאת.

אולם, לצערי, אינני יכול שלא להזכיר שבביקורי הפעם, כמו בביקורי הקודם לפני עשר שנים עם בתי הגדולה, לא יכולתי להראות לבתי ולנכדיי את הבית שבו נולדתי. הוא נהרס, משום מה. בביקור הראשון לפני עשרים שנה בלווי רעייתי, הבית עמד על תלו. הפעם מצאנו את שני האגפים שאף הם היו בבעלות המשפחה. אליהם לא היה טעם להיכנס. במקרים רבים, מסופר, דיירים אשר גרים בדירות שפעם גרו בהם יהודים, נרתעים מלהכניסם, מחשש שיטענו לבעלות. חשש שווא. צרוף מקאברי של חוקים נאציים, הלאמות הקומוניסטים, ושמירה על הסטאטוס הקיים על-ידי השלטון החופשי הנוכחי, כל אלה יש בהם כדי להפיג "חשש" זה. יצוין כי לפי ההערכה שליש מן הנדל"ן בפולין, הפרטי והציבורי, היה שייך ליהודים. אבל, כאמור, את הנשמה היהודית הפולנים משתדלים לשמר.

הפולנים לא זו בלבד שעושים מאמץ לשחזר את התרבות היהודית בפולין אלא הם גם ממלאים בפועל תפקיד מרכזי בהנצחה זאת,בין אם זה בתיאטרון היידיש, שמאויש בשחקנים לא יהודים, או באמנות, בבידור,במוזיקה הכלזמרית, במאכלים כמו במסעדת ה"כלייזמר הויס" בקרקוב או במסעדה "יהודית" ב"קאז'מייז' - הוא הרובע היהודי בעבר בקרקוב-אף שהקוגל,הכבד הקצוץ,הלשון ועוד קולינריה יהודית מסורתית, אינם בדיוק אותו הדבר.

עם מטען כזה של רצון טוב וראוותנות, ניתן היה לצפות שפולין, או לפחות באותם מקומות מרכזיים שבה קיימים אותם "אתרים" יהודיים, אלה יהיו ידועים. צר לי לומר שהם ידועים לנוגעים בדבר, בישראל למשל, אך לא בפולין. בשביל הפולנים, למעט בקרקוב העתיקה, והרי הטאטרה הסמוכים, התיירות היא עוף מוזר שהם לא הכירו עד כה, והיהודים ארוזים בחבילה זאת של העדר תשומת לב ראויה למה שלא עכשווי. אם להיות כנים, הרי דורות ההמשך של יוצאי מזרח אירופה בישראל,גם הם מגלים עניין רב בהווה. כלומר בכך שהוריהם או זקניהם יקבלו אזרחות של מדינת האם שלהם, ככה שגם אולי גם הם יזכו בה ויוכלו לשוטט או ללמוד באין מפריע במדינות האיחוד האירופי. ואילו במקרה זה לא מדובר בהווה, אלא בשכיות החמדה של העבר שעליהן גאוות הפולנים בכול הקשור לקשר היהודי.

אולי אתם יודעים?

פולין, שהיא הארץ המפותחת ביותר מקרב מדינות מזרח אירופה שהצטרפו לשוק האירופי המשותף, נמצאת בתהליך מואץ של פיתוח בכלל ותשתיות בפרט. הדבר ניכר בכול מקום ובעיקר בכבישי פולין. אולם בינתיים המציאות אינה מלבבת. בכביש הראשי שבין עיר הבירה ורשה לבין עיר הבירה העתיקה והידועה - קרקוב, לא ראינו ולו מחלף אחד.

זה אמור גם לגבי הכביש הראשי בין הבירה לבין העיר השנייה בגודלה והעיר התעשייתית המרכזית, לודג'. להיפך, הכביש הראשי בין ורשה לבין קטוביצה, עיר של תעשיה כבדה בדרום, שבתקופת השלטון הקומוניסטי היה ארבע נתיבי, נהרס כדי לסלול במקומו דרך מלך חדישה עם מחלפים. פעילות אינטנסיבית זאת הופכת בקטעים מסוימים לכביש חד נתיבי, בשל העבודות בו. ומדי פעם בפעם התנועה נעצרת כליל כדי לאפשר לזאת שבאה ממול לעבור. ואז התנועה מתחלפת בכוון ההפוך. מבחינה זאת, וגם מבחינות אחרות, יש לציין, פולין היא הרבה מאחורינו. אני משוכנע שבעוד עשור היא תעבור שינוי דרסטי. ואגב, בכבישים האלה נוהגים הפולנים אבל הם לא נהגים רצחניים. הם נוהגים בסובלנות ובסבלנות, בכול מצב. זאת הערה לגבי המקטרים הישראלים בכול הנוגע לכבישים בארץ. זה האדם- גם בפולין וגם בישראל, ולאו דווקא הדרך. אצלנו יש דרכים אבל אין "דרך ארץ". בפולין יש.

מה שעוד בולט בחסרונו בפולין, אלה שלטי מידע. כשם שאנגליה מפריזה בהם, פולין משום מה מקמצת באלה. אנחנו, יש לומר, נמצאים באמצע. בעיקר הדבר בולט בתוך הערים. תייר שבא לכול מקום אומנם מצטייד באיזו אינפורמציה כללית ורקע על המקום. את המידע העיקרי הוא מקבל בראש וראשונה בעלונים וחוברות שמופצות בבתי מלון.

פולין באמצעות משרדי התיירות שלה, אומנם עושה פרסום רב לפן התיירותי, בעלונים, באינטרנט, בתקשורת אבל הם כמעט מתעלמים מן הפן השני. ההיבט השני והחשוב הוא המערכת הלוגיסטית, המידע והמודעות בשטח עצמו. אלה בקושי בולטים. לדוגמה בשום חוברת במלון הגדול "נובהוטל" (בעבר forum) בוורשה לא מצאתי התייחסות לאתר מרד גטו וורשה ולאנדרטה של לוחמי הגטו, או על המוזיאון היהודי. מוזכר מוזיאון שהוקם לפני כמה שנים והוא מוזיאון המרד הפולני בוורשה. היה מרד כזה בשנת 1944 אשר חוסל בברוטאליות על-ידי הנאצים ובעזרתם האדיבה של סטאלין, שלא אצה לו הדרך לכבוש את ורשה אף שכוחותיו היו מאוד קרובים אליה, והאדישות המזעזעת של ראשי בעלות הברית. מוזיאון זה, שנבנה רק לפני שנתיים-מוזכר.

אמנם הייתי בוורשה פעמיים מאז השחרור, בפעם האחרונה לפני עשר שנים, אך בעוד שבארץ כושר ההתמצאות שלי סביר, הרי בחו"ל הוא בגובה שבין עין -פשחה לבין יריחו. לעומתי, חתני קובי, ברגע שהוא עושה הכרה עם מקום הוא יכול להיהפך נהג מונית בשטח. אבל הוא לא היה קודם בוורשה. אז יושבים בפארק לאז'יינקי- lazienki - ומתבוננים בפסלו של שופן ובידי הפלא שלו ש"נוטפים" מעל לראש וחושבים,לא על הפולונזים של מלחין נפלא זה אלא איך אנו מגיעים לוורשה היהודית שגם על המפה היא לא מצויה.

ועוד שאלת השאלות: איך אני גומר, בבושת פנים, את הביקור של יום בוורשה מבלי להראות לבתי ראומי ולמשפחתה את המקום הסמלי ביותר בפולין בעבור העם היהודי ומדינת ישראל. אתר הגבורה. הצעירים שהיו לידינו, והראינו להם את המפה, תהו בכלל על מי ועל מה אנו מדברים. הם ניסן לחפש והתייעצו ביניהם וביקשו סליחה על אי יכולתם לעזור. ובאמת, וזאת יש לציין לשבח, בכול מי שנתקלנו, זקן ונער, ברגל או ברכב, נהג אוטובוס או נהג מונית, אנשים ניסו מאוד לעזור. ואתה בוהה במפה כאילו היתה מגילה גנוזה שצריך לפענח. החיפוש הכרטוגרפי מביא אותי לרח' אנילביץ'. "אולי, אמרתי לקובי, אם יש רחוב כזה אפשר ששם נמצא גם את האתר והאנדרטא". "אין בעיה,מגיב קובי המתוסכל גם הוא, מה יכול להיות,נחפש". הקמנו את ראומי בתי ואת איתי הקטן שתפשו שלווה מול שופן ונתנו בידיה של הבת את המפה להיות הנווטת ויצאנו לדרך.

הגענו לאזור, תוך מבטים קפדניים היקפיים, ונהיגה של מכונית סיור משטרתית, ומוצאים את עצמנו במבוך. נופפנו לנהג מונית ושאלנו היכן האתר. הוא ביקש מאיתנו לחנות בצד, עצר את המונית, ניגש אלינו והצביע על המקום במפה איך להגיע. אני, אף שהפולנית שלי החלידה מאוד במהלך השנים, עדיין מבין קצת וגם מגמגם קצת אבל כאשר מדברים מהר, קשה לי לעקוב ולא אבקש מן האיש הנחמד הזה שידבר פולנית למתחילים. אך את הכוון הבנתי והגענו בשעה טובה לרחוב אנילוויץ'. אבל לא את הרחוב אנו מחפשים, והוא רחוב ארוך, אלא את האתר, את האנדרטה.

הסתבר לנו אחר כך שממש עברנו על ידה, אך מכיוון שלא היה שילוט ,עשינו הקפות, יצאנו מרח' אנילוויץ' חצינו אותו וחזרנו אליו ואין אנדרטא. הרי מדובר לא באיזו אבן אלא בפסל, גדול ומרשים. החלטנו לעצור ולהחנות את הרכב ולחפש ברגל. נתקלנו באישה ושאלנו אותה: "przepraszam גברתי, אולי במקרה את יודעת איפה כאן האנדרטא של לוחמי גטו ורשה?". "ודאי, כאן, ממול. מאחורי הניילונים שמכסים את המתקן הזה ברחבה.תעברו את הכביש, תתקדמו ותגיעו". ככה עשינו. עברנו את הניילון והאנדרטא מולנו. עשינו זאת.

אי אפשר למחוק את העבר. אתה מגיע אליו אם אתה נחוש, גם אם אין שילוט או שהוא מסתתר איפשהו או דהה כמו הכתובת מתחת לאנדרטה בשפה העברית שבקושי ניתנת לפענוח. ובכלל, בלא לחטוא בסתם צרות עין וקנאה בבחינת "הדשא של השכן ירוק יותר", הרחבה הזאת שבה נמצאת האנדרטא באמת מבוישת בהשוואה לאתרים היסטוריים אחרים בוורשה. הדשא אומנם לא דהוי, פולין היא ירוקה כמעט תמיד בקיץ, אבל הדשא בכיכר זקוק לתספורת. אך זה שייך כבר לפן אחר. כאן אנו מדברים על חיפושים.

אז איפה ה"אלטע שול" בקרקוב?

קרקוב היא לא ורשה מכול בחינה שהיא לבד מהיותה חלק של פולין וכיום העיר הראשית בחבל גליציה (כן,כן- מכאן בא התואר "גליציאנר") שדומה בנוף שלו לחבל טוסקאנה באיטליה. המישור הפולני הידוע, הופך לגבעות ואלה משתפלות ועולות עד להרי הטאטרה. חג לעין. אך עניינינו בקהילה היהודית של קרקוב. הקהילה היהודית במקום ראשיתה בתחילת המאה ה-14 והיא היתה אחת מהקהילות היהודיות המרכזיות באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמה קאז'ימייז'. על שמו של המלך קז'ימייז' הגדול (זיגמוסטוס השני אוגוסטוס), אשר אישר את הבנייה מחדש של בית כנסת ידוע אחר-של הרמ"א. ה"אלטע שול"(בית הכנסת הישן) הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין. הוא נבנה בסוף המאה ה-14, בתוך בית הכנסת נמצאים ציוריו של הצייר מאוריציו גוטליב, שחי בין השנים 1856-1879.

אוצר בית הכנסת היה מהעשירים ביותר בפולין, ובו היו תשמישי קדושה יקרי ערך ותעודות היסטוריות. בית הכנסת נהרס על-ידי הנאצים, והוא מהאתרים היהודיים המועטים בפולין שזכו לשחזור. הוא משמש כעת כמוזיאון ליהדות פולין. נותרו לפליטה כמה בתי כנסת, אך השני בחשיבותו הוא בית הכנסת של הרמ"א- הגדול בתורה,ההוגה והמדען ר' משה איסרליש ( 1572-1520).

בשנת 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו, שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה, שפרצה בעיר וכילתה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז הקים ר' ישראל במקומו ב-1557- בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית הכנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א". בכותל הדרומי נקבעה טבלת אבן ועליה כתובת זיכרון: "האיש ר' ישראל בר' יוסף ז"ל עוז התאזר לכבוד הקב"ה ולזכר אשתו מלכה בת ר' אלעזר תנצב"ה, בנה מנכסי עיזבונה זה מקום בית אל לפרט ולפרשת שוב"ה ה' רבבות אלפי ישראל".

בית הכנסת של הרמ"א עמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה. בתקופת השואה נהפך המקום לבית מגורים, כמו מבנים יהודיים ציבוריים רבים. לאחר שחרור קרקוב משלטון הנאצים הוחל בשיקום בית הכנסת ובראש השנה תש"ח (כמה חדשים לאחר קום מדינת ישראל) נפתח שוב לקהל המתפללים.

בפולין העצמאית (1918-1939) ניהלה הקהילה היהודית בקרקוב חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה גברה בה האנטישמיות וההתנכלות ליהודים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקרקוב כ-60,000 יהודים מכלל כרבע מיליון תושביה, כלומר כ-25% מכלל האוכלוסיה אך בהשוואה לערים כמו וורשה ולודז' האחוז נמוך יחסית. אולם התרבות היהודית בה שגשגה. בין היתר היו בה כ-300 בתי כנסת.

העיר קרקוב לא נפגעה קשות מהמלחמה אף שלא היתה שייכת למה שנקרא ה"גנרל גוברנאמנט" (שטח מסוים עם איזה שביב של אוטונומיה תרבותית, כמו לובלין). קרבתה של קרקוב לאזור תעשיה צפוף, לא מנע משוחרי הסביבה אז לשמר את יופיה בהווה ובעבר.
ואנו מחפשים את העבר. הפעם לא בוורשה רבה אלא במתחם קטן יחסית אשר בקצה העיר העתיקה. אמת,"ללכת לאיבוד" בקרקוב, זאת חוויה. אין לטעות, הבתים הללו נשענים זה על זה כמו יהודים בתפילת מנחה או בשעות מצוקה. אתה חוזר במנהרת הזמן למה שהיה פעם עיר ואם בישראל, ומן הנאות שבה. והנה הרחובות העבריים, דוד, יוסף, אסתר,משה איסרליש ועוד, ואיפה בית הכנסת- ה"אלטע שול". מובן שהגענו. אבל אני,שמחפש הסברים רטרוספקטיביים באופן אובססיבי, אחרי שגילנו את המקום, חיפשתי שילוט. אולי לא שמנו לב. לא מצאתי. הרכבתי את משקפי הראייה כדי להיות בטוח שאני רואה טוב ולא מצאתי. העובדה שלא מצאתי, גם אם אי שם הסתתר איזה תמרור, מעידה שחסרים המידע וההכוונה.ככלות הכול התייר המצוי ואפילו אם הוא ישראלי לא משתתף באיזה משחק של חיפוש המטמון.

סיכום

קבוצות מאורגנות שיוצאות לפולין, המדריך מכיר את כול המקומות. בודדים שיוצאים מישראל או מכול מקום אחר מן הראוי שיצטיידו בתרשימים על מיקום האתרים. ודאי שניתן להפנות את תשומת לב השלטונות לחסר הזה,והם לבטח יעשו משהו. אבל יהיה זה מחווה ראוי לאותם פולנים אשר טורחים כל כך הרבה להנצחת המורשת היהודית, אם ישראלים או יהודים יוצאי פולין ייטלו על עצמם את הפרויקט של שילוט וטיפוח האתרים הללו, לפחות הבולטים שבהם כמו בקרקוב,שבארץ נמצא ארגון פעיל של יוצאי העיר. זה אמור גם לגבי וורשה, לודז', לובלין ועוד באי אלה מרכזיים יהודיים גדולים.

ממשלת פולין והגורמים המקומיים ודאי לא יתנגדו לכך. ולנו היהודים בכלל,והישראלים בפרט יהיה איזה חלק בנחלה המפוארת שהיתה פעם שלנו, ורשומה על שמנו בספרי הטאבו ההיסטוריים ושבה הנפש שלנו פעמה. כמו שפעמו צעדיהם בכיכר השוק- בדרך מן הבית לבית הכנסת, מבית הכנסת למקווה, מן המקווה לשטיבל, מכוסי ראש במגבעות, בכובעי מצנפת, בברטים וגלויי ראש. תמיד ממהרים, הדרך אצה להם. הם ממריאים כמו "אולטרלייט"- ממקום למקום, משנה לשנה. אני שומע את הדהוד קולם: לשונה טויבה, לשונה טויבה, לשונה טויבה תיכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים.