זה מתחיל ביגאל עמיר

הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא התנגדתי - כי לא הייתי קומוניסט. הם באו לקחת את הסוציאליסטים, ואני לא התנגדתי - כי לא הייתי סוציאליסט. הם באו לקחת את היהודים, ואני לא התנגדתי - כי לא הייתי יהודי. אחר-כך באו לקחת אותי, ולא נותר איש שיתנגד...

מרטין נימולר, ממתנגדי המשטר הנאצי

כל רוצח בכוונה תחילה הוא אדם מתועב. כל מי שמסוגל ליטול את חייו של זולתו, ראוי לו שיבלה את שארית חייו שלו מאחורי סורג ובריח. כל רצח הוא אכזרי - כלפי הקורבן, כלפי בני משפחתו, כלפי ידידיו, כלפי החברה.

יש רוצחים שמידת הצדק מחייבת להוציאם להורג, גם אם לא נרחיק לכת עד רוצחי עם. מי שרוצח ילדים מכל סיבה שהיא - מקומו אינו בין החיים. מי שרוצח זקנים מתאוות בצע - דינו מיתה. מי שרוצח נבחר ציבור במטרה לקעקע את יסודות הדמוקרטיה - אינו ראוי ל"אירוח" של אותה דמוקרטיה במשך עשרות שנים. יגאל עמיר שייך לקטגוריה האחרונה. לא צריך להרחיב את הדיבור על-כך, משום שזהו מסוג המקרים בהם כל המוסיף גורע.

החוק בישראל אינו מאפשר להוציא להורג את עמיר. עונש מיתה קיים במשפט הפלילי הרגיל רק על מבצעי פשעים נגד האנושות ועל בגידה חמורה בזמן מלחמה (חוק השיפוט הצבאי מאפשר להוציא להורג מחבלים). לפיכך, נגזר עליו העונש החמור ביותר האפשרי - מאסר עולם. אין מקום לקצוב את עונשו של עמיר, כנהוג בדרך-כלל במאסרי עולם, משום שזוהי למעשה דרך לקצר את העונש. זו אינה בגדר זכות מוקנית לאסיר, אלא נתונה להחלטת נשיא המדינה לפי עצת משרד המשפטים.

החוק בישראל גם אינו מאפשר להטיל על עמיר עונשים שאינם מופיעים בספר החוקים. כל עוד אין בישראל חוק המונע הבאת ילדים לעולם - זכות אנוש יסודית זו עומדת לכל אחד, מתועב ככל שיהיה. אם הוא או היא מוצאים בן/בת זוג המוכנים להתעלם מאופיים - זהו עניינם הפרטי.

לכל חברה יש מגבלות מוסריות וחוקיות בנוגע לקיום יחסי מין. גילוי עריות אסור. אונס אסור. יחסי מין עם קטינים אסורים. אבל חברה אינה יכולה ליצור איסורים שכאלו דה-פקטו ולפי מידותיו של מקרה ספציפי. החברה אינה יכולה לומר: מי שרוצח ראש ממשלה אינו זכאי לקיים יחסי אישות.

ככלל, במדינה דמוקרטית אין ענישה רטרואקטיבית. זהו יסוד ברור בכל מערכת פלילית: על העבריין לדעת מראש מה המחיר שישלם תמורת פשעו, וכך יוכל להחליט האם "שווה" לו לקחת את הסיכון. אם פשע מסוים הופך לנפוץ והחברה מעוניינת להילחם בו, היא יכולה להחמיר את הענישה מאותו יום והלאה - אך אין היא יכולה להחמיר עם מי שכבר נתפס.

עד נובמבר 1995 לא חשב איש שייתכן בישראל רצח פוליטי, ודאי לא של ראש ממשלה. משהסתבר שהדבר התרחש, בחרה הכנסת ובצדק להחמיר את הענישה על מי שיבצעו פשע שכזה. לכן נקבע שרוצחו של ראש ממשלה לא יוכל לזכות בחנינה. אבל אין אפשרות להחיל חוק זה על עמיר, מהסיבה הפשוטה שתהיה זו חקיקה רטרואקטיבית - וככזו היא פסולה, גם אם לכשעצמה היא ראויה.

לבתי הסוהר יש מערכת חוקים וכללים החלים על האסירים. הללו קובעים, בין היתר, את תנאי המאסר, את זכויות הביקור, את הזכות ליחסי אישות ואת הזכאות לחופשות. הכללים הללו מבוססים בעיקרם על התנהגותו של האסיר ועל מידת הסכנה שהוא מהווה לחברה. ככל שההתנהגות טובה יותר והסכנה נמוכה יותר, יקבל האסיר זכויות רבות יותר - ולהיפך.

בידוד הוא העונש החמור ביותר שבידי בתי סוהר במדינות דמוקרטיות. הניתוק מחברת בני אדם הוא קשה מנשוא. לכן מוחזקים בבידוד רק אסירים שהתנהגותם גרועה במיוחד ואסירים שהבידוד מיועד להגן עליהם מפני אסירים אחרים (כגון מלשינים או אנסי ילדים).

עמיר מוחזק בבידוד מאז תחילת מאסרו. קשה להניח, שהתנהגותו כה גרועה או שהסכנה לחייו כה רבה, עד שיש הצדקה לבידוד בן 12 שנים. מתקבל הרושם, שהבידוד הוא סוג של עונש נוסף, המביא לידי ביטוי את התיעוב המוצדק ממעשהו (וכך נעשה גם למרדכי ואנונו ולרמי דותן). אך הרשויות אינן יכולות להטיל עונשים לפי ראות עיניהן; כל ענישה חייבת להיות בהתאם לכללים שוויוניים.

הוא הדין בשאלת יציאתו של עמיר לחופשה לרגל ברית המילה של בנו או עריכת הברית בין כותלי הכלא. קשה לראות נימוק ענייני לסירוב זה של שירות בתי הסוהר. נניח שעמיר מסוכן מאוד לחברה (מה שאינו סביר; הרי היתה לו מטרה אחת ולמרבה הצער הוא הצליח במזימתו); האם אין אמצעי אבטחה מספיקים? ונניח שהוא יברח; האם יש לו סיכוי למצוא מקלט כלשהו לאורך זמן? ונניח שאכן יש סכנות כאלו; מדוע לא לקיים את הברית בכלא? שוב מתקבל הרושם, שמדובר בענישה נקמנית.

שמא תאמרו: פשעו הייחודי של עמיר מצדיק ענישה שכזו. אך לא כך הוא, וכאן נכנסים לתמונה דבריו של מרטין נימולר שהובאו בראשית המאמר, עם כל ההבדל הברור בין המשטר הנאצי למשטרים אחרים. דווקא מי שחרד לשלטון החוק ולאופיה הדמוקרטי של ישראל, חייב לדרוש שעונשו של עמיר יהיה בדיוק לפי הספר - אף זכות יתרה, אבל גם אף ענישה יתרה.

אם הרשויות יוכלו להעניש פושעים בניגוד לכללים, אם המדינה תעניש עבריינים בצורה רטרואקטיבית, אם החברה תשלול ממבצעי עבירות מסוימות את זכויות האנוש שלהם - היכן זה ייגמר? האם נשלים עם כך רק משום שאנו מתעבים אדם ספציפי? ואם כן - מי ירים את קולו כאשר יפגעו בנו באותה צורה?