רגע לפני ועידת אנאפוליס, לפני שאנו נכנסים לסחרור נוסף של שיחות שלום, רגע לפני ההפגנות, התפילות ההמוניות והפיגועים ח"ו מנגד, ברצוני לבחון את הנושא מנקודת מבט שונה.
איך קרה שנבואת השלום המיוחלת של ישעיהו, "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ" הופכת להיות רחוקה ואוטופית יותר ויותר? דווקא עכשיו כאשר "הוסיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ", כהמשך של אותה נבואה, הפכנו לגורם שמלהיט את הרוחות בכל העולם, ונדמה שהעניין העיקרי עליו סובבת הפוליטיקה העולמית הוא הסכסוך במזרח התיכון.
מפאשיזם אל גלובליזציה ובחזרה
ברם לא ניתן להתייחס למתיחות האזורית כמציאות העומדת בפני עצמה. אי השקט במזרח התיכון הוא רק ביטוי לתופעה כלל עולמית הרבה יותר רחבה.
מתוך חיפוש אחר פתרון למכאוביה, עברה האנושות במאה השנים האחרונות מספר תהפוכות משמעותיות. היא השליכה את עצמה מהשמאל הסוציאליסטי הסובייטי, אל הימין הפאשיסטי הגרמני ומשם אל הקפיטליזם המערבי... אך למרות כל ניסיונותיה, לא זו בלבד שלא הקלה על עצמה את המכאוב, אלא עוד הוסיפה סבל, ייסורים ושמד לבלי די.
ההתפתחות הטכנולוגית והתעשייתית במאה העשרים הביאו להתרחבות של הקשרים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים בין מדינות.
תהליך הגלובוליזציה גרם לתלות מוחלטת בין המדינות. לא אחת היינו עדים למשברים מקומיים שהביאו את הכלכלה העולמית כולה, אל סף קריסה. תאגידי ענק דוגמת חברת מקדונלדס שהתפשטו בכל רחבי העולם, חדרו למדינות ותרבויות שונות.
במקביל לגלובליזציה התרחש תהליך טבעי, שמגמתו הפוכה לחלוטין. קצב החיים הגובר והנגישות לסיפוק הרצון הביאו לידי גדילת האגואיזם האנושי.
בעוד שמגמת הגלובליזציה היתה התרחבות של קשרים בין לאומיים, האגואיזם דחף אותנו להתכנסות והסתגרות יתר בתוך עצמנו, לניכור ושנאה בין בני האדם.
כתוצאה מהיחסים האגואיסטיים שבין איש לרעהו בחברה המודרנית, מתחדדים גם היחסים הבין לאומיים. אילו היה ניתן, ודאי שכל מדינה הייתה מנתקת כל הקשרים עם חברותיה ומנצלן לטובתה.
ומתוך הקונפליקט שבין טבע האדם ובין הגלובליזציה, מתוך חוסר המוכנות האנושית להכיר בתלות של האדם בזולתו, שבה ומתלקחת השנאה התהומית בין האומות, עד אשר לא רחוק היום ששוב תתדרדרנה האנושות ללאומניות קיצונית.
מציאות מטרתית
אמנם מתוך שאין לך פועל בלא תכלית, ודאי לא יעלה על הדעת כי המציאות המורכבת והשברירית המתראה לעינינו, מקרית היא.
בכדי להבינה בצורה נכונה, תחילה עלינו לדעת מהי תכליתה של אותה מציאות. וכבר הזכרתי רבות במאמרי, את דברי בעל הסולם זצ"ל, כי ההתפתחות האנושית הינה מטרתית, כלומר נמדדת כלפי מטרת הבריאה, שהיא "גילוי אלקותו ית' לנבראיו, בעולם הזה".
"ובלי ספק כלל וכלל", כותב בעל הסולם במאמר תורת הקבלה ומהותה, "לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו".
ולבל להטעות את הדמיונות בהשגת מטרה זו, ביארו לנו חז"ל במדויק, כי הסולם להשגת גילוי הבורא ית' הוא אהבת הזולת. ועבודה זו צריכה להיות בשיעור שכל אחד יקבל על עצמו, לדאוג בעד כל אחד מחבריו, למלאות כל צרכיהם לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, בסוד האמור "ואהבת לרעך כמוך".
רק כאשר האנושות כולה תכיר ותסכים לתכלית הנעלה של אהבת הזולת וגילוי אלקותו ית' תתקיים בנו נבואת ישעיהו, "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ".
האחריות מוטלת עלינו
אנו עומדים בפתחו של עידן שבו לישראל יש תפקיד מכריע ואחריות עצומה באשר לעתיד האנושות כולה. הסיבה לכך שהאומה הישראלית נמצאת כיום במרכז המתיחות העולמית היא משום שעלינו מוטל להתחיל את תהליך התיקון ולמסורו לאנושות. אנו הראשונים שצריכים לממש את אהבת הזולת, להגיע לגילוי אלקותו ית' ולאחר מכן למסור את שיטת התיקון לכל העמים. על כך מעיד הכתוב בשמות י"ט, פסוק ה', " וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" , וכן בישעיהו מ"ט, "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ".
האמצעי למימוש אהבת הזולת היא התורה והמצוות, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. והצירוף הזה, פירושו הזדככות האהבה העצמית העכורה.
איננו יכולים להסתפק עוד בדת גלותית, בקיום המצוות בלבד, מבלי להעיז ולהציב בפנינו את מטרת קיומן - אהבת הזולת והשגת הבורא.
קיום "מצוות אנשים מלומדה" מבוססת על הציפייה לתגמול ותועלת אישית, או על הפחד מפני העונש. בדרך זו איננו משיגים את התכלית הנרצית של ההזדככות מהאהבה העצמית וקרבה לאלוקים.
"דרשוני וחיו"
אסיים במילותיו של הרב קוק מתוך אגרות ב', קכג' - קכה'. "אקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא...
ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: "דרשוני וחיו", בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות."
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
