30 שנה לביקור סאדאת בירושלים
חיפשתי במדריכים של ארבע הערים הגדולות בישראל: ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע ולא מצאתי זכר לרחוב, כיכר או סמטה על שמו של אנואר סאדאת. סאדאת, כידוע, היה נשיא מצרים שהיה לו העוז, החזון והנחישות לעשות שלום עם ישראל. הוא, ללא ספק, אחד מגדולי המדינאים הערביים והנועזים שבהם במאה העשרים.
נכון שהוא היה פעם אויב, ואם מישהו רוצה לפשפש בהיסטוריה שלו, הוא ימצא שהיה גם סוכן גרמני במלחמת העולם השנייה (כאשר ארצו היתה כבושה בידי הבריטים). אבל הוא זה ששבר את הטאבו המדיני המוחלט של הערבים נגד ישראל, הוא זה שחצה את הרוביקון, הוא עשה זאת אף שבעקבות מעשה זה הוא הוחרם על-ידי העולם הערבי. והוא, אנואר סאדאת, שילם על כך בחייו. קטע מתוך מאמר שכתבתי באתר זה ובמדור זה לפני יותר מארבע שנים.
בשעתו הצעתי לראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, כי הדרך לטאבה תיקרא ע"ש סאדאת. הוא גילה עניין, ועקיבא אלדר הקדיש לכך קטע במדורו ב הארץ, אך מאומה לא יצא.
המלחין, חתן פרס ישראל, אנדרה היידו, יקוד קידה לניצולי השואה שתרמו בתחום המוזיקה.
הפרופסור אנדרה היידו, אחד המלחינים היהודיים הבולטים בני דורנו וחתן פרס ישראל למוזיקה החליט כי הקונצרט של התזמורת הסימפונית ירושלים-רשות השידור שתציין מלאת 75 למלחין תהווה גם מחווה לתרומת ניצולי השואה בישראל בתחום המוזיקה. אגב, הרעיון התבשל אצלו עוד בטרם התוודה למאמר האחרון שלי על תרומת ניצולי השואה למדינת ישראל. הקונצרט ייערך ב-27 בדצמבר באולם הנרי קראון של התזמורת בירושלים. בין היתר יושמעו יצירותיו "חלומות באספמיא"- קנטאטה (על גרוש ספרד) לתזמורת ולמקהלה, ובכורה עולמית " התנ"ך כמחנך".
אנדרה היידו, ניצול שואה, נולד בבודפשט ב-1932 למד באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בהדרכת, זולטן קודאי אחד המלחינים הגדולים במאה ה-20. כחוקר מוסיקת הצוענים הוא חי תקופה מסוימת בקרב בצוענים, ובשנת 1955 זכה בפרס ראשון על יצירתו "קנטאטה צוענית" בפסטיבל ורשה. ב-1956 נמלט עם אמו לצרפת ושם המשיך בלימודי המוזיקה ב,"קונסרווטואר" הלאומי של פריז אצל דריוס מיו ואוליבייה מסין.
בשנות 1960-61 חי בתוניס ולימד שם פסנתר וקומפוזיציה. בתוניס הוא עשה גם הכרות עם הדת והמורשת היהודית, שאותם לא הכיר כלל בבית החילוני שבו גדל בהונגריה. הוא עלה לארץ בשנ, 1966 נישא לגיורת צרפתית, רות, ולזוג שHשה בנים. בארץ הוא לימד באקדמיה למוזיקה בתל אביב, באוניברסיטת בר-אילן, שם קHבל את הפרופסורה ועמד בראש המחלקה למוסיקולוגיה. בשנת 1997 זכה בפרס ישראל על תרומתו למוזיקה. פרופסור היידו הלחין עשרות יצירות, חלקם בנושאים תנ"כיים. הוא חבר המועצה הציבורית של "מפעל תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה". תרומת הניצולים בתחומים שונים תבוא לידי ביטוי באירועים שונים במלאת 60 למדינת ישראל.
"ברית דמים" ועוד אמירות שדופות
בין המונחים הארכאיים שוב שמענו על "ברית דמים" בינינו לבין העדה הדרוזית. זאת בעקבות ההתפרעויות בפקיעין. העדה הדרוזית, כידוע, היא עדה שאנשיה הביעו נאמנות למדינה מאז הקמתה, והם גאים בכך. גם מנחם בגין וגם משה דיין שיבחו את "ברית הדמים" שבין היהודים והדרוזים. לעומתם ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט שדיבר באבו סנאן, ב-31.10.2006, בעת חנוכת אודיטוריום אמר: "אנחנו רוצים פעם אחת ולתמיד לצאת מן הסיסמה שמשתמשים בה הרבה שנים, שאנחנו כרתנו ,"ברית דמים". אני אמרתי ואני אומר, וככה אני מאמין שהברית הכי חשובה לנו היא ברית החיים. היא ברית איכות החיים, היא ברית שוויון החיים".
"ברית דמים" אצלנו בעם היהודי היא, ראשית כל, ברית מילה. יש גם ברית דמים אחרת במקורות.(שמות כ"ד ח') "וייקח משה את הדם(של הזבח) ויזרוק על העם ואומר הנה דם הברית אשר כרת ד' עמכם על כל הדברים האלה". ויש, כידוע, ברית דמים אצל המַפיה הסיציליאנית, למשל, אשר קרויה OMARETA ומשמעותה שמי שמפר את כללי "המשפחה" דמו בראשו. או vendetta - נקמה. הברית שנערכה לבנו בכורו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין בכלא "רימונים" היא אכן "ברית דמים".
בחברה שלנו, כמו בכל חברה מתקדמת, אין מקום ל"ברית דמים" או לסוג של שפיכות דמים למען "כבוד המשפחה". משום כך, כול עדה, והעדה הדרוזית אינה יוצאת מכלל זה, מחויבת לשמור על החוק. ואם מי מאנשיה עוברים עליו לא עומדים לו לא "ברית דמים" ולא "ברית חיים" אלא עומדת לו הזכות להישפט ולהיות זכאי כל עוד הוא לא הוכרז, בפסק הדין, כאשם. וודאי שלא עומדת לו הזכות להתפרע, ולא עומדת הזכות לפרנסי העדה להגן על מפירי חוק.
בהקשר זה אין מקום למנהג הארכאי, הנלוז, של "סולחה" אשר אם מקומה באירוע פנימי לא פלילי, אין לה מקום בלקסיקון החוקי של מדינה נאורה. אין זה משנה מהיכן יוצאת בת קול של "פיוס". תוקפה של ה"סולחה" הוא כמו תוקף "צווי פיוס" למיניהם, שלהערכתי לא שווים את נייר הפרסום וזיקוקי הפרסומת. בעצם, המונח "צוו פיוס" טומן בחובו סתירה. צו הוא מעשה אוטוריטארי, ואילו פיוס הוא דבר וולונטארי. לקטגוריה זאת שייך גם המונח "טוהר הנשק"- דבר והיפוכו. טוהר נשק הוא ניקיון המנגנון והקנה שדרכו יורים, כי זה תפקידו של כלי הנשק. "טוהר" שייך יותר ל"טוהר מידות".
הלך הווזיר אצל הרב
הנורמות אצלנו, המדיניות והחברתיות, כה מעוותות, עד במשך הזמן הציבור מקבל אותם כמנהגים מקובלים, מנהגים אשר בשעתם הפכו באנגליה לחוקים - common law. כזאת היא הנורמה של הליכה אצל גדול בתורה. מילא, כאשר מדובר בצאן מרעיתו, ברור שחסידי גור (או אנשי אגודת ישראל) ילכו אצל האדמו"ר שלהם, בכל עניין בעל חשיבות. לא רק ייוועצו בו את יקבלו את פסק דינו בדיוק כמו שיקבלו את פסיקתו בנושא שמיטה או כשרות.
ההליכה הזאת אל מנהיגה הרוחני של שס (זה תוארו) הרב עובדיה יוסף, מצד אלה שאינם חסידיו, היא במקרה הטוב צביעות, במקרה הפחות טוב-בוטה, קרקסית. וכי הרב ואנשיו בחרו באותו פוליטיקאי, שלא נמנה עם שס? הרב עובדיה הוא בראש וראשונה פוסק הלכה מן הדרגה הראשונה והוא מוכר כאחד מפוסקי הדור הגדולים. דומני שמעטים יערערו על כך. אף שגם לו דעות פוליטיות, ה"עלייה לרגל" של פוליטיקאים אליו, אף שהורגלנו לה היא תמוהה ביותר.
בהיסטוריה הדוגמה הטובה ביותר היא מה שקרוי ה"הליכה לקֶנוסָה": האפיפיור גרגוריוס הטיל חרם על המלך הנרי ה-4. האצילים שחששו להיפגע בגלל אובדן שירותי דת נתנו למלך אולטימאטום: לבקש מחילה מן האפיפיור או שיבחרו במלך חדש. המלך נכנע, הוא חצה את הרי האלפים בינואר 1077 והגיע לקנוסה, שם המתין שלושה ימים ושלושה לילות בשלג, עד שלבסוף האפיפיור הסכים למחול לו ולהסיר את עונש החרם.בשנת 1084 ריכז הנרי ה-4 צבא, כבש את רומא והגלה את האפיפיור.
הרב עובדיה הוא לא האפיפיור ואחד המבקרים אצלו באחרונה, ביבי נתניהו, איננו הנרי ה-4 . אין לך צביעות, רמייה והתחסדות מזויפת מאשר הליכה זאת אל הרב, גם של ביבי וגם של פוליטיקאים אחרים, כדוגמת השר חיים רמון שהלך אצל הרב כדי לאזן את ביבי. מדוע הולך הווזיר ביבי אצל הרב? לא כדי לדון עמו בסוגיית השמיטה, בנושא כשרות ובחיילי צה"ל שלהן ייחס הרב לא מכבר עבירות שבגינם הם נהרגים. כדרכו, הוא תיקן עצמו ושיבח את חיילי צה"ל. הוא הלך לדון איתו בוועידת אנאפוליס.והוא מצוטט כמי שאמר לש"סניק בפרוזדור: "תעשו משהו, תפילו את אולמרט... בעזרת השם ובעזרת שס". המזל שלנו הוא שביבי הוא איש ימני שכול דבר מתחיל אצלו או נגמר אצלו ברגל שמאל. גם המפגש הזה.
ביטוי נפלא לכך היה בקריקטורה של בידרמן בעיתון הארץ (שרה שמה לב שלבעלה טביעת יד על הלחי) השר אלי ישי היה שם והוא יודע מה המחיר ששס תשלם אם תלך לבחירות. שכן, אם היא תפסיד בבחירות הרי זה לא לטובת קדימה או "עבודה" אלא ל"ליכוד" בראשות נתניהו. ככה, שס יכולה גם לאכול מן העוגה וגם לשמור על שלמותה. מרשם תוצרת הארץ. לעומת זאת מפלגת העבודה, אין לה לא עוגה ולא פרוסה. לצערי, היא יושבת על הבנקט. כמאמר השיר sitting in the corner watching all the girls pass by.
מי בזבל
המחנכים שלנו בבתי הספר אחראים לקשת רחבה של נושאים, ביניהם נושאים סביבתיים וידוע לי שבאי אלה בתי ספר יש פעילות ענפה סביב הנושא הזה, בשיתוף ההורים והתלמידים. אין ברכה גדולה מזאת.זאת מעורבות קלאסית של חינוך במובן הרחב ביותר של מונח זה. הסביבה היא זאת שבה אנו חיים, נושמים, מתחנכים, נהנים, מטנפים ומזהמים. משום כך הופתעתי מאוד שבלהט הפרסום על עמדת המורים בסוגיות שעל הפרק, הודבקו על מיכלי אשפה כרזות של ארגון המורים העל תיכוניים: "אולמרט - מערכת החינוך בזבל". זאת כאשר על מיכלים רבים יש כתובות "שמור על ניקיון עירך." מסתבר שישנם עוד שותפים בכול הקשור בזבל-המורים עצמם.
מה המספר
בשעתו היתה בדיחה כי בארץ מסוימת השוטרים הולכים בזוגות, כאשר אחד מהם יודע לקרוא והשני יודע לכתוב. זאת ההמלצה שלי לאנשים שמחפשים כתובת בערי ישראל ובראש וראשונה בבירת ישראל.
אחד יקרא והשני יספור. אם הבית הוא לא ממוספר, מחפשים לפי המספר של הבית לפניו או אחריו, אם אתם בני מזל. לעתים יש להרחיק לכת. בכל הקשור לגביית כסף, לצרכי ארנונה, מים וביוב, וקנס חניה - הרשות המקומית יודעת את הכתובת. משום מה אין היא מתחלקת בסוד זה עם האזרחים.
אני משער שפעם נראו מספרים על הבתים ואלה במרוצת השנים נפלו, טושטשו, או שצמחייה מכסה אותם. מכול מקום, בתל אביב שמתי לב כי ברחובות בצפונה של תל אביב על הבתים ישנן לוחיות גדולות ועליהם מספרי הבתים בצבע בולט. אינני יודע אם ככה זה בכול תל אביב. בירושלים, לאתר כתובות זה מחקר,ועמל רגליים. לבתים רבים אין מספרים, או שאלה נעלמו, ואז קורה אחד מן השניים. אם אתם ממונעים - אתם עוצרים את התנועה שכן אינכם רוצים לפספס את המספר ולעשות עוד הקָפָה. הישראלים אוהבים לחנות מה שיותר קרוב מחשש של איבוד קלוריות בהליכה. אם אתם הולכים, המצב טוב יותר. הולכים קדימה ואחורה ומחשבים את מספר הבית.
סידור זה יפה לאור היום. בלילה יש להצטייד בפנס ולחפש על תיבות הדואר. אגב תיבות הדואר בכלל, ומראה חדר המדרגות בפרט בבתינו, הוא נושא לעבודת דוקטורט. היה אם משפחת יצחקי, שאליה באתם, רשומה על תיבת הדואר - הגעתם. היה והשם לא רשום, עליכם לטפס עד לקומה העליונה כדי לבדוק את הגעתם או טעיתם בבית.
משום כך, היום בעידן הטלפון הסלולרי הנייד, רצוי לקחת אותו אתכם. זה ה-gps שלכם. למשל, קרה מקרה שבתי, אשר יודעת היכן אני גר, צלצלה בדלת. את צלצול הפעמון לא שמעתי, אבל כאשר היא צלצלה בנייד - שמעתי ופתחתי את הדלת. הנה, לא צריך מספרי בתים. מספיק טלפונים ניידים. רעיון שיווקי לחברות הסלולר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
