ערך החירות, במשתמע

בעצם ימים אלו מככבת בשילוט החוצות ובעיתונות פרסומת של בזק, ולפיה "הכי טוב בבית". הפרסומת מראה אנשים משתטים בביתם שלהם, באותם טקסים 'פרטיים ומיוחדים' שלהם, כאשר ברור לכל כי אדם יכול להשתטות אך ורק בד' אמות ביתו, היכן שעין הרחוב והציבור המציצן אינה מפקחת עליו. אך ורק בד' אמותיו אדם חש חופשי ונוח להתנהג ככל העולה על רוחו. תכלית הפרסומת הינה כלכלית, בזק רוצה להרוויח ולנגוס (ובצדק מבחינתה) מנתח שוק הסלולר. אבל כמו בלעם אשר בא לקלל ויצא מברך, בזק פועלת למען האינטרס הכללי שלה, אך מבלי משים ממחישה לצופה בפרסומותיה מסר חברתי ואנושי.

המסר המשתמע מן הפרסומת של בזק הינו כי חירות אישית לעשות ככל העולה על רוחנו, גם אם מדובר בדבר שטותי ומטופש (כמו לרקוד בטפשות ברחבי הבית או להתגלח כשאתה ילד ועדין לא זקוק לגילוח, אלא אך ורק רוצה "להרגיש גדול") הינה תמצית החיים.

מחוץ לפיקוח החברתי

אדם חייב להתנהג ברחוב, במרכז העיר, בסביבת אנשים, בתחבורה הציבורית ובמקומות ציבוריים כפי שמצפים ממנו. עין המפקח החברתי פקוחה תמיד (רעיון זה מוקצן במדורי הרכילות אשר משתדלים לתפוס אישי ציבור ואנשים מפורסמים במצבים מביכים של חיטוט באף, באוזן, או אף באזור החלציים, כפי שנתפס המאמן החדש גרנט בעיתוני אנגליה, לאחר שמונה לאמן את צ'לסי האנגלית). אולם מה שמאפשר לנו את "הצגת האני בחיי היום יום" כפי שכינה זאת הסוציולוג ארווין גופמן, את שימת המסכה 'בחוץ', היא האפשרות 'ליטול נשימה' בין העמדת פנים אחת לשניה, ובבית, להתנהג "חופשי", ללא כל הגיון, תכלית או מטרה, תוך קיום נורמה פרטית אשר מחליפה את הנורמה הציבורית, נורמה אשר חופשית מפיקוח הסביבה.

יש אנשים אשר שרים בקולי קולות בביתם, אחרים רוקדים בצורה מטורפת שלא היו מעזים להפגין בכל מקום ציבורי אחר, יש האוהבים לדבר אל חיית המחמד שלהם כאילו הייתה יוצאת חלציהם, אחרים מסדרים את הבית באופן כפייתי, ואחרים הם מבולגנים, אשר דוחפים הכל "מתחת למיטה" בשניה שהאורחים מצלצלים באינטרקום. זהו ייחודו של הבית, הוא מאפשר לאדם את החירות להתנהג מחוץ לדפוסי הפיקוח החברתי, הוא מאפשר לאדם לפתח את אותה הייחודיות של עצמו, את אותו זיק ואת אותה ליבה של אינדיבידואליזם בתוכו.

ז'אנרים רבים של ספרי התבגרות או סיפורים/סרטים אשר דנים בדמות מסוימת ואפיוניה הייחודיים למשל, משרטטים דמות ייחודית ומיוחדת, אשר בעולם של פיקוח חברתי אולי היתה מוגדרת כ'סוטה' או כ'משוגעת', אבל דרך הפריזמה של הסרט או הספר היא מצטיירת כשארת רוח, נעלה, גדולת אישיות ומופלאה.

סופרים טובים ויוצרי סרטים טובים הם אלו אשר מסוגלים לאפיין את הדמות הראשית שלהם דרך ה'טקסים הפרטיים' שלה ודרך אותם 'מנהגים' ו'ריטואלים' אשר אותה דמות מקיימת את עצמה, אשר משקפים כמו מיקרו את המאקרו, את אופיה הייחודי של הדמות, ובאופן מטונימי ממחישים את האופן שבו תנהג הדמות גם במצבים 'גדולים'.

הפרסומת של בזק, כאמור, מאופיינת באותם ריטואלים ייחודיים אשר אנשים מקיימים בביתם, ואשר ייחודיים אך ורק להם, כאשר ברור לצופה כי ריטואלים אלו מבטאים ומשמרים כאחד, את אותו זיק של ייחודיות שבנו, אשר מבדיל אותנו מרובוטים חברתיים אשר מקיימים דרישות של החברה בלבד ומתהלכים עם המסכה החברתית בלבד. ניתן לאמר כי דווקא בזכות אותם ריטואלים (אשר לרוב מתקיימים בבית) אדם שומר על ייחודו, והופך לא אך ורק למסכה חברתית מהלכת, אלא לאורגן דינמי בחברה עם טביעת אצבע ייחודית משלו.

חדר משלו

לא בכדי הוגים מתחום תורת המשפט הגדירו את זכות הקניין ככזו אשר מקדמת את ערך החירות. אך ורק אדם שהוא בעל קניין יכול לממש את עצמו באמצעות אותו קניין כאשר הדוגמא הקלאסית הינה חדר משלך (כמאמרה של וירג'יניה וולף אשר קבעה, ובצדק, כי כדי שאישה תוכל לכתוב, היא זקוקה לחדר משלה), בית משלך אשר בתוכו אתה רשאי ויכול להתנהג כאוות נפשך, ללא, כאמור, פיקוח חברתי.

למעשה חברת בזק, כלכלית למהדרין ושואפת רווח למהדרין, בלא שנתכוונה, מעלה סוגייה חברתית בזכויות אדם על אף שכל מטרותיה הן כלכליות, היינו, להעלות את קרנה של שיחת הטלפון הביתית על פני צעקות ה"תמכור תמכור" בסלולרי ובקולי קולות, באמצע הרחוב.

ומה המסר החברתי? ראשית, על חשיבות ערך החירות, ושנית, על הנחיצות של אמצעי קיום מינימליים כדי להגשים את ערך החירות. נתחיל במסר הראשון - מסר חשיבות ערך החירות.

הלאה האח הגדול

מכלל הן אתה למד על לאו, וכאשר הפרסומת של בזק, שבאה לקדם את מכירותיה אך משדרת תמסורת אודות חשיבות החירות, ממחישה את היופי שבחירות האישית לעשות ככל העולה על רוחך, היא גם ממחישה, במשתמע, את השלילי ואת הפסול בגורמים, הן ממסדיים והן פרטיים, אשר מטילים צל על אותה חירות אישית שלנו. ממסדים אלו יכולים להיות ממסדים ציבוריים, כגון מוסדות כוללניים (לדוגמא מוסדות פסיכיאטרים סגורים, מחנות צבא סגורים, או מוסדות סגורים לנוער "בעייתי" אשר נוהגים כללי משמעת דווקניים ופיקוח חברתי הדוק על החוסים), אנשים פרטיים (לדוגמא גבר אלים אשר מפקח על כל תנועותיה של אשתו במסגרת האלימות הרוחנית אשר הוא מפעיל כלפיה), או תאגידים חצי ציבוריים וחצי פרטיים כגון מקומות עבודה אשר מפקחים פיקוח מלא על עובדיהם, למשל באמצעות השמת מצלמות במקום העבודה;

ספרה של ברברה ארנרייך, איך (לא) להסתדר באמריקה, ממחיש דוגמאות קיצוניות, אך שכיחות באופן מפחיד בארצות הברית, של מקומות עבודה נוסח '1984' אשר מפקחים על עובדיהם באופן כמעט 'טלקסטיריני', (טלקסטרין הוא כלי הפיקוח של האח הגדול על אזרחי מדינת אוקיאנה אשר בו יכול הוא לצפות בכל אזרח של המדינה בביתו, תוך שהוא מצווה לו פקודות, לדוגמא להתעמל ביום מסוים ובשעה מסוימת או לשבח את האח הגדול).

וישנן גם דרכים נוספות לפיקוח על התנהגותם של אנשים בחברה והפקעת חירותם. כאלו הם מדורי הרכילות, אשר אורבים לרגע מביך בחייו של סלברטאי/איש ציבור, ומנציחים רגע זה בשיכפול מפחיד. לא מזמן צולם פוליטיקאי אוסטרלי כמדומני, כמי שתוחב את אצבעו לתוך אוזנו ושנייה לאחר מכן, לתוך פיו.

אין ספק שאותו פוליטיקאי, (אשר מתמודד בבחירות כל שהן באוסטרליה ועל כן העניין התקשורתי הצהוב בו), עשה זאת מבלי משים ובהיסח הדעת, ואין ספק גם שאם תשים מצלמה על כל אדם כ 24 שעות ביממה, במשך זמן רב, תוכל להנפיק אלבום מביך לתפארת של שלל תמונות מביכות ולא נעימות, אולם העיתונים, בצביעותם, הציגו "עדות מפלילה" זו של הפוליטיקאי המחטט (ידיעות אחרונות אף הגדיל וכיתר את התמונה בקופירייטינג "שעווה לעיניים") כאינדיקציה לכך שאינו מועמד ראוי שכן אינו מודע למצלמות. (אין ספק כי היה זה תירוץ של העיתונות למציצנותה הצבועה, תוך ניסיון להלביש על מציצנות זו חזות ערכית בדמות "זכות הציבור לדעת").

ערך החירות אם כן הינו ערך חשוב, באמצעות החירות לנהוג כאוות נפשנו אנו יכולים 'לאגור כוחות' לשים את המסכה החברתית מתי שצריך, כאשר אותה התנהגות בד' אמותנו כפי שאנו רוצים מהווה את ההפסקה בין 'הצגה' חברתית אחת לבין 'הצגה' חברתית שנייה (ז'אנר הרומנים של המאה ה 19 מצטיין בהצגת הקושי של האדם להציג מסכה חברתית בניגוד לערכיו, אופיו ומצפונו).

אך כפי שמציגה (שוב, מבלי שהתכוונה) הפרסומת של בזק, ערך החירות אינו יכול מבלעדי ערך נוסף - ערך הקניין או לפחות, הזכות הקניינית אשר מוענקת (למי שאינה יכולים לממשה בעצמם) על-ידי החברה, לפרט.

אל מול כל זכות, עומדת חובה (הופלד)

פילוסופים של המשפט כגון הופלד, הבחינו בין זכויות שליליות לבין זכויות חיוביות.

בעוד שזכות שלילית היא ה"חופש מ" ומחייבת את המדינה שלא להתערב כלל בחירותנו, (לשבת בשקט בצד ולא לעשות כלום) הרי שזכות חיובית מחייבת את המדינה או פרט אחר (אדם או תאגיד) לעשות מעשה כדי לממש זכות שכזו. בעוד שבאופן מסורתי וקטיגורי זכויות כגון חופש הביטוי, המצפון וההפגנה נתפסו כ'זכויות שליליות' אשר מחייבות את 'כולי עלמא' (כל העולם) לשבת בצד ולא להתערב, הרי זכויות חברתיות (הזכות לדיור, לחיים, לבריאות, לחינוך וכו') נתפסות כזכויות 'חיוביות' אשר מחייבות את המדינה או את הציבור 'לקום ולעשות מעשה' קרי לספק לנו חינוך, בריאות, רווחה וכדומה.

זו גם הסיבה שהופלד, על 'טבלת הופלד' המפורסמת שלו אשר ממיינת זכויות משפטיות לקטיגוריות הגדיר את הזכות החיובית כ'זכות' אשר בצידה חובה של אחר למלא זכות זו, בעוד שאת הזכויות השליליות הגדיר הופלד כ"חירויות". דא עקא, בקטיגוריות כמו בקטיגוריות, ובדיכוטומיות כמו בדיכוטומיות. הפרסומת של בזק, פשוטה יותר מטבלה של הופלד אך ריאלית וקולעת יותר ממנה, ממחישה לנו שלצורך חירות ומימוש עצמי, נדרש בית משלך (או כמו שוירגי'ניה וולף הגדירה זאת פעם: כדי שאישה תוכל לכתוב היא זקוקה לחדר משלה), ובכלל, גם לצורך חירויות "שליליות", כגון חופש הביטוי, ההגשמה העצמית, המימוש העצמי, החירות בכללותה, חופש ההתאגדות וחופש ההפגנה, יש והממשלה או החברה המאורגנת צריכה למלא חובה כדי שזכות זו (אשר באופן פשטני-קטיגורי נחשבה כ"שלילית") תוכל להתממש.

כך לדוגמא, כדי לממש את חופש ההפגנה נדרשים שוטרים אשר יאבטחו את ההפגנה (ונתנה כבר בעבר פסיקה של ביהמ"ש העליון אשר קבעה כי על המדינה לממן הפגנה זו שאחרת, מתמסמס חופש הביטוי של מי שנדרש לעשרות-אלפי שקלים כדי לממן את הפגנתו הוא).

כדי לממש את חירות האדם וכבוד האדם אדם זקוק לבית, ולמינימום של קיום בכבוד (הדברים האלו נקבעו במעומעם בבג"צ הקיום בכבוד של עמותת 'מחויבות לשלום ולצדק חברתי' אולם בג"צ, אשר שלא בצדק מוקע כיום כאקטיביסט, לא העז לעשות צעד נוסף ולפסוק ביטול של הקיצוץ בקצבאות), וכדי לממש את הזכות לשיווין יש ומעביד צריך להשקיע אמצעים כדי לנטרל את ה'שונות הרלוונטית', כפי שנפסק לדוגמה, בבג"צ אליס מילר.

זכות אשר בטעות נתפסת כ'שלילית', אם כן, כגון הזכות לחירות, כפי שראינו בפרסומת של בזק, גם היא זכות אשר דורשת משאבים חברתיים, ועל כן חברה שוחרת זכויות אדם אינה יכולה להסתתר מאחורי ניאו-קפיטליזם ליברטאני ולגרוס ל"שמירת זכויות אדם" כי אין לנתק את הזכות לחירות, כבוד, הגשמה עצמית או שוויון מזכויות כלכליות אשר דורשות, מטבע הדברים והמשאבים, חובות חברתיות אשר תמומשנה מנגד כדי להגשים את אותן הזכויות.