פקד קובי מור, שהרג את אחד המחבלים בדימונה, עשה את מה שהיה צריך לעשות. לפי הדיווח, המחבל התכוון להתפוצץ במרווח זמן משותפו למזימה - תרגיל ידוע, שהצליח לא-אחת להפיל קרבנות רבים מהמגישים עזרה ראשונה לנפגעים ומבין הנקהלים למקום הפיגוע. פקד מור ירה בראשו כמה כדורים, שחיסלוהו - בטרם הצליח להפעיל את חגורת הנפץ, שנשא.
כזכור, בפיגוע הגדול בצומת בית-ליד (21.01.1995) נועדו להתפוצץ שלושה מחבלים מהג'האד האיסלאמי בזה אחר זה, ולמזלנו, אחד מהם פחד, ולא ביצע את זממו. אזרח אחד ועשרים חיילים נרצחו בפיגוע, ו-66 נפצעו.
רב-ניצב דודי כהן, מפכ"ל המשטרה, הודיע בשידור חי מזירת האירוע בקול ישראל (בתגובה לשאלה של נסים קינן, הכתב הבלתי-נלאה), כי יעלה את מור לדרגת רב-פקד, ויעניק לו ציון לשבח. לשם שינוי, צריך לשבח את המפכ"ל על שהגיב מהר ונכון. איני יודע מה תקן תפקידו של מור (מפקד יחידת "מגן" ללחימה בהברחת סמים ממצרים). מכל מקום, למור מגיעה הוקרה - בעיקר, לנוכח אזלת-היד, שמפגינה משטרת ישראל בכל מקום ובכל עת.
עוד מHלה טובה יש לי הפעם למפכ"ל - כיוון ששמעתי אותו מצהיר בתקיפות, שוב בקול ישראל, שמחבל לא אמור לצאת חי ממפגש בינו לבין שוטר.
שאלות
יש לי שאלה - האם הענקת צל"שים הנה בסמכותו של המפכ"ל?
לדעתי, הוא חייב לבדוק את האירוע, לפני החלטתו. אך מי יבדוק את מעשי מור לאחר שהמפכ"ל פסק, שמגיע לו צל"ש?
לפי דיווחו של פקד מור ברדיו, חבלן משטרה עזר לו לחסל את המחבל. למה נפקד החבלן מהודעת המפכ"ל על הציון לשבח? האם רק בגלל שהחבלן אינו קצין? [עידכון: בינתיים דיווח קול ישראל, שהחבלן הועלה בדרגה.
עקרונית, אני חושב, שמדינות משטרת ישראל לתת עיטורים לכמות גדולה של שוטרים נכונה. עד רמה מסוימת - לדעתי, עד רמת רב-פקד (המקביל לרב-סרן) - ובעיקר, לשוטרים - צריכים לתת צל"שים ביד רחבה, ולא באותה גישה קמצנית, שנוקט צה"ל.
ברוב צבאות העולם, הענקת צל"שים לחיילים, למש"קים ולקצונה הזוטרה הנה בסמכות מח"ט ומעלה, שהם פועלים בגזרתו ותחת פיקודו. יטענו, שזו זילות של הצל"שים, אך גם מדיניות היד הקפוצה, שנוקט צה"ל, לא הוכיחה את עצמה: רבים מדי מהצל"שים ומהעיטורים, שהעניק צבאנו לאנשיו - ממלחמת הקוממיות ועד המלחמה האחרונה - מבוססים על מצגי-שווא.
להפריד את הזדים
ועוד תמיהה יש לי: מלכתחילה ידעו הכל - מד"א, המשטרה וקול ישראל - שיש מחבלים בין ההרוגים. למה מדווחים עליהם במניין הראשוני של ההרוגים?
המוסר והשכל הישר מחייבים להפריד בין האישה שנרצחה בדימונה, הקרבן, לבין בני העוולה. זו חובתנו לקרבנות, שמערכת הביטחון נכשלה במשימתה להעניק להם רמה הולמת של ביטחון.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
