לאן מדרדר שרון את מדינת ישראל?

ככל שמתקדם המכבש שהוא דורס בו את ההתנחלות ביש"ע, כך הוא נצמד ביתר נואשות בביטחון: שם, הוא נשבע בכל הקדוש לו, לא יהיו וויתורים. והנה, לפתע הוא מסכים ל"הודנא", הסכם בין ישראל לחמאס, לא פחות. שהרי ה"קח" של אבו מאזן - שקט מפיגועים ל-6 שבועות - מותנה ישירות ב"תן" מצד ישראל: שחרור מרצחים כלואים, הריסת מאחזים, הימנעות מחיסולים וממבצעים יזומים, נסיגה מאזורים שנתפסו באניתיפאדה.

בעשיית ההסכם הזה עם החמאס עובר שרון על התניה מרכזית מתוך "14 ההערות" על מפת הדרכים של ממשלת ישראל, הלא היא התביעה לביצוע "טורי": קודם חיסול הטרור על ידם, ורק אח"כ מחוות שלנו, ובתוכן פגיעה בהתנחלויות.

בכך דחתה הממשלה את ההסדר במפת הדרכים, לפיו הביצוע יהיה על-ידי שני הצדדים "במקביל". אלא ראה זה פלא - שרון לא רק ויתר על ביצוע פלשתיני במקביל, כי להיפך - הוא עושה ביצוע "טורי", עם ישראל ראשונה בטור! אלף חיילים עוקרים יישוב יהודי, והרשות הפלשתינית טרם נקפה אצבע!

אך גם בכך עוד לא הגענו לתחתית מדרון אותו "האבדון", עליו כתב השופט לנדוי. כדי לרדת לעומקו צריך לנסות ולהבין את עמדתם של אבו מאזן ודחלן, שכבר זכתה לגיבוי אמריקני, לתכתיב אמריקני לשרון. ההודנה, אומר אבו מאזן, היא פסק זמן להתארגנות, שבסופו ייגשו הפלשתינים לביצוע חלקם במפת הדרכים, קרי - נטרול הנשק המצוי אצל החמאס ויתר הארגונים. זה מצד אחד. מהצד השני, מבטיח אבו מאזן כי "לא תהיה מלחמת אחים", וכי לעולם לא ייפרוק מן החמאס ומיתר הארגונים את נשקם בכח.

לכאורה יש כאן סתירה: וכי מדוע יסכים החמאס להודנה שאינה אלא שלב-מעבר לפירוק נשקו שלו? וכיצד ניתן לתאר פירוק נשק מארגון אלים ומסוכן כמו החמאס - ללא שימוש בכח? על כך משיב אבו מאזן שהכוונה היא לקלוט ולשלב את מחבלי החמאס - על נשקם! בשורות הצבא הפלשתיני החדש, ההולך ומתארגן בהדרכה אמריקנית, מצרית וירדנית. בד בבד עם זאת ישולבו ארגוני הטרור גופם "בהנהגה לאומית חדשה", כלומר בשלטון הפוליטי.

מיותר להזכיר, שזה תעתיק מדויק של היגיון אוסלו, שכבר עלה לנו בכ-1200 נרצחים, וכי בחסות הטיעון הזה, הנראה כלקוח מ"עליסה בארץ הפלאות", הכשירו אחרי 1993 את הגרועים שבמרצחי הפת"ח, הכניסום לארץ, חימשו אותם והפכום לשליטים על הפלשתינים ולבני שיח לנו. אנו חייבים לסמוך כאן על האינטליגנציה של הקורא, מפני שאם גם נקודה זו עדיין טעונה ויכוח ושיכנוע - פשוט "חבל על הזמן".

על כן, נלך הלאה ונסב את תשומת ליבו של הקורא להיבט אחר, מרתק ומעורר חלחלה: נניח, לצרכי הוויכוח, שתסריטו של אבו מאזן ייתגשם במציאות, למרות מופרכותו הזועקת לשמים, והשייך יאסין, רנתיסי וחבריהם ישתלבו בהנהגה הפוליטית הפלשתינית, גדודי עז-א-דין-אל-קסאם יהיו חלק מן הצבא הפלשתיני ומפקדיו יימנו על הפיקוד העליון שלו.

ביודענו את יחסי הכחות בין ארגוני הטרור, כלומר - את עדיפות כוחו של החמאס על הפת"ח, פוליטית וצבאית-חבלנית כאחד, ברור שאת השלטון הפלשתיני החדש ינהיג החמאס, עם ערפאת המזדקן כנהג-משנה ואבו-מאזן כקישוט-חלון-ראווה לצרכי חוץ. והואיל ואך לפני ימים ספורים בישר לנו פאוול, כי "לוח הזמנים" של מפת-הדרכים יישמר בכל מחיר, ועל כן המדינה הפלשתינית תקום עד סוף שנה זו - טרור או לא טרור - הרי לפי התסריט הפלשתיני-אמריקני, ששרון משחק בו בצייתנות את התפקיד שייועד לו, תהיה כאן בינואר 2004 מדינה פלשתינית-חמאסית.

המפד"ל, האיחוד הלאומי, שרי הליכוד - אלה שנמנעו בהצבעה על מפת-הדרכים והקומץ שהצביע נגד, ועמהם ח"כי הליכוד השותקים כדגים, כולם יישאו באחריות ההיסטורית להפיכת ישראל לשטח-חסות אמריקני. כי יש עוד חלק במפת הדרכים אשר טרם גילו לנו: לאחר אבדן יש"ע, לאחר אבדן ירושלים והגולן, עם מדינה פלשתינית חמאסית - אנחנו נאלץ להזמין את הצבא האמריקני ולהמשיך את חיינו כאן בסטטוס של מעין קוסובו, מינהלת מקומית וסאלית, המתקיימת על כידוני צבא-חסות.