מחול השדים כבר החל: עוד לא יבשה הדיו על כתב מינויו של אהוד יתום לתפקיד יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וראש מטהו לעניין זה, וכבר יצאה בת קול מלשכתו של יוסי שריד הקוראת לאריאל שרון לשקול מחדש את המינוי.
עד ששורות אלה יראו אור, אני בטוח שעוד כמה מבוגרי אוסלו, אלה שהביאו את מדינתו של העם היהודי, מתוך רשלנות, אם לא בגלל סיבות שעליהן עוד אומר כמה מילים לאחר מכן, עד לעברי פי התהום, יצאו בחמת זעם כנגד המינוי הזה.
לא, חלילה, משום שסדרי מינהל תקין בוערים בעצמותיהם, אלא בגלל שיש בהם כמיהה, כמעט אובססיבית, לראות בהיחלשותה של מדינת ישראל ובהתבוססותה בדמיה, כדי שהם יוכלו לדרוש כניעה מוחלטת לכנופיות הטרור של ה"רשות הפלשתינית", ולתבוע את הסתלקותה מן "השטחים". מכאן הרי נובעות סיסמאות השקר שלהם שבבסיסן הטענה שלסכסוך הזה יש רק "פתרון מדיני", ושרק אם יסולקו מבתיהם היהודים המתגוררים ביהודה ובשומרון, ובמזרח ירושלים, כ- 400,000, יבוא מזור לכל חוליי המזרח התיכון.
אין להם בעיה לטהר כל שרץ וכל טריפה פוליטית. צביעותם אינה יודעת גבולות.
לכן, את מינויו של כרמי גילון, האיש שאשם יותר מכל אדם אחר במדינת ישראל ברציחתו של יצחק רבין, לתפקיד שגריר בדנמרק, הם לעולם לא יבקשו למנוע, שהרי הוא מ"כוחות השלום"; אחריותו המיניסטריאלית לרצח שהיה בכיכר מלכי ישראל בוודאי בטלה בשישים, בעיניהם, לנוכח הכישורים שהוא גילה בעת שהוא עמד בראש "מרכז פרס לשלום". הם גם לא יבקשו לעצור את נסיעותיו התכופות של יוסי ביילין, ראש וראשון באשמים לתרמית אוסלו, שכבר גרמה למותם של מאות יהודים ולפציעתם של אלפים, לחו"ל, כדי להפיץ שם את דיבתה רעה של מדינת-האם שלו.
שומרי חותם ההיגיינה הציבורית, מסוגו של אופיר פינס, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, מי שהתיר לנשיא בית המשפט העליון להיות נוכח בעת הצבעתם של חברי הכנסת, כדי לקיים עליהם לחץ לגמרי לא מתון, שאליו בוודאי יצטרפו חברי הכנסת הערביים, מן השדולה הפלשתינית, רואים לנגד עיניהם רק חזון תעתועים אחד: דלדול כוחה של מדינת היהודים והעמדתה חסרת אונים בפני את הדרישה הפלשתינית להתקפלותה לתוך "גבולות החלוקה", אלה שנקבעו בהחלטת האומות המאוחדות בשנת 1947 - והסכמה להחזרת "הפליטים" לבתיהם ולכפריהם בתוך המיני-מדינה היהודית.
לא רבים, אולי, עוד זוכרים, אבל זאת בדיוק היתה עמדתם של אבותיהם הרוחניים של ה"שלום עכשווניקים", אלה שסופרים כל בית בהתנחלויות ורצים לספר לחבר'ה בכל העולם, בשנות ה-40; מדינה דו-לאומית עם רוב ערבי וזכויות של מיעוט לאומי לקהילייה היהודית בארץ ישראל. בשנות ה-50 הם עברו לסיסמא "שתי מדינות לשני עמים", תוך שהם רואים ביוסף סטאלין, רוצח ההמונים, את "שמש העמים".
הם טעו אז - והם טעו גם לפני כשבע שנים, ב-13 בספטמבר 1993, כאשר הם הכניסו אותנו למלכודת אוסלו שאליה הם הובילו אותנו בעיניים פקוחות תוך שהם מנסים לסובב את כולנו בכחש ובכזב. לכל מי שטען שיאסר ערפאת הוא סתם רוצח שפל, שאינו מתכוון לעמוד בדיבורו, הם ניסו לסתום את הפה בעזרת יועץ הבית של ממשלת ישראל דאז.
גם עתה, בעצם ימי הקרבות, נחישותם וחוצפתם לא עוזבת אותם לרגע, ולכן שום דבר לא ישכנע אותם שהם צריכים לעזוב את הבמה הציבורית - ולהניח לאחרים לעשות את המלאכה .
גרורותיהם נמצאות עדיין בכל רובד של חיינו הציבוריים; בצמרת צה"ל, במשרד החוץ, בתקשורת, בתיאטראות. צריך לשים לכך קץ. אריאל שרון חייב למנות אנשים שרוצים קודם כל, ובראש וראשונה, לנצח את האויב ולשמור על קיומה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם יהודי. מאיר דגן צריך להחליף את עוזי דיין, עוד אחד ממתקרנפי אוסלו, בתפקיד יו"ר המועצה לביטחון לאומי, כשם שמשה(בוגי)יעלון צריך להיות הרמטכ"ל הבא וכשם שאהוד יתום חייב להיות ראש המטה למלחמה בטרור.
יכול להיות שבעזרת שלושה אלה, ועוד רבים אחרים, שיתפסו את מקומם של "קציני אוסלו", המלחמה בטרור האש"פי תיראה אחרת, ויכול להיות שמי שתקוותו לראות בתבוסתה של מדינת ישראל, מסיבות מדיניות-פוליטיות, המיוסדות על השקפת עולם אנטי-יהודית, לא תתגשם בגלל המינויים האלה, והוא לא יזכה לראות בהתקפלותה של מדינת היהודים - אבל זאת איננה סיבה טובה מספיק כדי להימנע ממינויים טובים.
לא הביילינים ולא היוסי-שרידים יקבעו לנו את סדר היום הלאומי. הם כבר עשו את זה מספיק זמן - והתוצאות הרי מונחות לפתחי בתינו; שותתות דם, קטועות איברים, נטולות רוח חיים.
ייתכן שהדרך לנקות את האורוות היא על-ידי הקמת ועדת חקירה ממלכתית - ויכול להיות שצריך לעשות זאת אחרת, אבל דבר אחד צריך להיות ברור לכולם: דרכו של מחנה השמאל שוב נכשלה. דובריו צריכים לפנות את הבמה לטובים מהם - לפחות למשך חמישים השנים הבאות.
כל תקופה קצרה מזה עלולה שלא להספיק כדי לנקות את הזוהמה שהם השאירו מאחוריהם.
