זיכרון בשירות התעמולה

כידוע, אחת הדרכים בימי הזיכרון להתייחד עם חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היא באמצעות השירים. שירים שרובם נכתבו לפני מספר עשורים וזכו במהלך השנים למעמד קנוני כמבטאים את כאב העם על טובי בניו שנפלו בעת מאבקם להגנת העם והמולדת.

השירים שהצליחו יותר מכל לבטא את הרוח והערכים שבשמם אנחנו נלחמים ושעליהם נפלו החללים הם השירים שהצליחו במהלך השנים לבסס את מעמדם ולהתרומם אל מעבר למבחן הזמן. שירים בעלי תוכן אמיתי, ומסר ברור כמו שיר הרעות, בלדה לחובש ועוד שיקפו כולם את רוח האומה כפי שהייתה באותן שנים. רוח של הקרבה, ערכיות, ציונות, אהבת הארץ ואמונה בצדקת הדרך.

גם כיום בעידן בו נשמעים ערכים אלו אנאכרוניסטיים לאורך השנה כולה, ישנם ימים בהם הדבר הטבעי ביותר הוא לשמוע שירים פטריוטיים ולאומיים אלו ולפתע תחושת הלגלוג והציניות היומיומית למשמע שירים שכאלו מתחלפת בתחושת הזדהות, עצב, גאווה בגבורת חיילינו וההכרה בהכרח שבקורבן על-מנת להשיג ולשמור על חירותנו.

מספר מהשירים המושמעים בימי הזיכרון נכתבו בשנים האחרונות ועל פניו הם חלק מאותו הז'אנר הכולל בתוכו את שירי הזיכרון הממלכתיים שמטרתם להגביר ולהעצים את תחושת הזיכרון הלאומית והאישית שמבקש יום הזיכרון להעביר.

כך לדוגמא השיר "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" שנכתב לפני כ-15 שנים, וכבש בסערה את רשימות ההשמעה ברדיו ובטלוויזיה ובבימות הטקסים והפך לאחד מהשירים המושמעים ביותר. אלא שלמרות העובדה ש'שיר הרעות', 'בלדה לחובש', 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', ו'באב אל וואד' ו'אנחנו הילדים של חורף שנת 73' הם לכאורה חלק מז'אנר שירי יום הזיכרון, הרי שהמסר המוסרי של שניהם סותר האחד את האחרים באופן מוחלט.

אם ב'באב אל וואד' מרגיש המאזין כי הקורבן הכבד, ההרג והשכול התחייבו מהמטרה הנעלה של פריצת המצור ומעבר השיירות לעיר הנצורה - "שיירות פרצו בדרך אל העיר", הרי שילדי שנת 73 מבקשים כל העת להעביר את ההרגשה שהקורבן הינו מיותר, לו רק היו הורינו עומדים בהבטחתם והופכים אויב לאוהב.

"כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב", שרים ילדי 73 ומבטאים האשמה והלקאה עצמית, האם אנחנו יכולים להחליט בשביל אויבנו אם יאהבו אותנו? בשורה זו מובא המסר שמטיל את האחריות על כך שאין שלום, עלינו, על עם ישראל, אנחנו לא הפכנו אויב לאוהב, משמע לאויב עצמו אין בכלל מחשבות, דעות רגשות, ואין האויב אשם בכלום.

אם בבלדה לחובש מונחלים ערכי גבורה עילאית ומוכנות להקרבה עצמית והדדית "תציל את עצמך ביקש אז הפצוע, אני נשאר איתך ענה לו החובש", הרי שילדי שנת 73 מנחילים רק את מסרי התבוסתנות ודה-מורליזציה תוך תחינה בלתי מציאותית שהלוואי והילדים לא ילכו אל הצבא.

אותו כאב שעבור נעמי שמר משמש להכרה בהכרחיות הקורבן ועל כן בצורך ללכת ולהילחם גם במלחמה השלישית - " לחמנו בשלוש המלחמות", הוא הכאב שמשמש את ילדי חורף 73 להעביר מסר של כניעה ועייפות הרוח שלא יכולים לאפשר התגייסות אמיתית למלחמה הבאה.

למול ילדי חורף שנת 73 שמייבבים בנימה מתבכיינת ואגואיסטית, בשם דור שלא דאגו לו, הבטיחו לו ולא קיימו, כביכול, מתחייבים החובש, פורצי הדרך לירושלים, בן הכפר שרעו נפל, נעמי שמר וחיים גורי, כי אם נדרש עוד נשוב ונלכה, נאחז בנשק ולמרות הכאב, גם אם כבר לחמנו בשלוש המלחמות, נלחם גם ברביעית אם יהיה בכך צורך.

"אם דרוש לכם כוח ניתן" שרים ילדי 73 בנסותם לבטא את חולשותיהם של הדורות הצעירים שאינם מוכנים לשאת בנטל, להמשיך ולבנות את המפעל הציוני של מדינת ישראל בארץ-ישראל ושמעבירים מסר שדור אבותיהם הם שצריכים לעמול בשבילם.

הבטחתם יונה? נכון, העם כמהה לשלום וגם הוכיח זאת, אבל מי הבטיח? גם בשנות בית הספר בעת גיבוש התודעה והזהות לא הבטיחו מאום הדורות הבוגרים, דברו על השלום, שרו, ציירו אך הכול התבצע בגדר כמיהה וחלום.

מותר לחלום אך יש להתעורר אל המציאות, שהטיב לבטאה ביום הזיכרון האחרון אח שכול, שדיבר על אחיו ברשת ג', ואמר "היינו פתאים וכעת צריך להבין שעל חרבנו נחיה, כל דור צריך להבין זאת", זה המסר שחשוב להעביר בשירים.

אז עלה של זית לא הבטיחו אבל את הארץ כן, בתוקף הזכות הטבעית, ההיסטורית, של עם ישראל. זאת ההבטחה שקיבלנו, זאת ההבטחה שצריך לקיים, זאת ההבטחה שעליה חירפו את נפשם כל חללינו לאורך הדורות.

המסר התבוסתני שבשיר חורף 73, מצטרף לז'אנר נוסף של השנים האחרונות, ההופעות ב'כיכר רבין', שהפכו למעין ז'אנר ש"אם אתה לא שם אתה לא קיים", גם בקרב המשתתפים וגם, כך נראה בקרב אמנים. לא ניתן לשפוט כל אדם ואדם על דרכו להתייחד עם זכר הנופלים אך בז'אנר זה כשלעצמו יש טעם לפגם על שהנוכחים מגיעים לכיכר בעיקר בשביל ההופעות.

המאבק הערבי נגדנו מתאפיין גם בתעמולה שמיועדת כדי להחלישנו ולפלג את העם, אין ספק שמגמתם זו באה לידי ביטוי ואף מצליחה באמצעות ניצול הזיכרון בקרב יוצרים ישראלים כמו "חורף 73", ואחרים ובפולחני הזיכרון האופנתיים בכיכר רבין, בהם באה תעמולה זו לידי ביטוי ביתר שאת, זיכרון בשירות התעמולה.

"אך אנו עוד נקום" שרים חיים חפר ובובי גיבסון ב'קרב הראל' לאחר סקירת הנופלים בקרבות ומצטרפים ל'שיר הרעות', 'בלדה לחובש', 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', 'באב אל וואד' ואחרים המעבירים את המסר האמיתי והמבטאים את הערכים הלאומיים, הציוניים, שבשמם הקרבנו ושמהם שואבים אנו את כוחנו והם הם שיעידו כי זכרנו את כולם.