כשעצלנים מועדים מסוגי לא מגיעים להתעמלות הבוקר והקפה במשרד רחוק מרחק ת"ק פקקים, לא נותר אלא להאזין לתוכניות הבוקר ברדיו, על-מנת להגיע לרמת האדרנלין הרצויה בדם.
והנה, תמול שלשום, הזדמן לי להאזין לקולו הסמכותי של השר מתן וילנאי, שהוא כמדומני שר הדיצה והחדווה או השימחה והששון או משהו כזה.
כבוד השר, הסביר מדוע לדעתו (שלה אגב שותפים רבים וטובים) צריך לקיים את המכביה ו"לא לתת לטרור לנצח".
ובכן, לכותב שורות אלו דעה שונה. מוכרים לי אנשים רבים (ואני נמנה עימם) שללא היסוס ילכו לשרות מילואים בכל מקום אבל ליבם מתכווץ כשילדם הולך לקניון.
אין ספק, הימים אינם ימים רגילים. שום דבר, אינו כתיקונו.
ממשלה זו, כמו גם קודמתה שגם בה כיהן כמדומני השר, לא הצליחו למנוע פעילות טרור רחבת היקף.
שרשרת של הערכות שגויות, שיקולים מוטעים וסתם אוזלת יד הפכו את מדינת ישראל פרוצה לחלוטין לכל פעילות עויינת.
הפוליטיקאים שלנו במיטבם "לוקחים אחריות" (כמובן, לא עולה בדעתם להתפטר), או מסתפקים בלפרשן את המצב.
שליחת ילדים לתחרות ספורטיבית בהיקף של המכביה ברמת הביטחון העלובה כיום, היא מעשה ששום הורה אחראי אינו צריך ואינו מחויב לעשותו.
זאת, לפני שמעלים שיקולים מסוג הפקקים האינסופיים, והשיתוק התעבורתי בגין אירועי הביטחון שיפריעו לקיום ארוע מסוג זה.
משטרת ישראל, דלת האמצעים והיכולות, תצטרך מן הסתם לגייס את השוטר אזולאי על-מנת לאבטח את האירוע.
כבר השקינו את אחינו בתפוצות במי ירקון לרוב במכביה הקודמת. לשם מה אנו זקוקים להכניסם בכוח לקלחת המקומית?
אולם, פטור בלא כלום אי אפשר.
אין ספק שהזדהות יהדות התפוצות הינה חשובה מאין כמוה. אי לכך, המארגנים יכולים לנצל את יכולתם ולרתום ברנשים מסוגם של מנהיגי היהדות הרפורמית לארגון מיפגן הזדהות עם מדינת ישראל בעת המכביה שכבר ברור שלא תתקיים. ואפילו, כפרויקט לאומי, אפשר לבחור את ההזדהות עם העולים כדגל וסמל.
הילדים ישארו בביתם, והוריהם שכה משתוקקים להיות עמנו, יכבדו ויטוסו הנה.
ובהזדמנות החגיגית ניתן להכריז על מגבית מיוחדת שתעזור לנפגעי הטרור, מבלי שמרבית כספיה של המגבית הזו יעלמו בגרונם הניחר וקיבתם הגרגרנית של מארגניה.
גיוס בכירים מהמתחרים וקופת מזומנים דשנה 
