את מי טוחנות טחנות הצדק?

אור ציון סעדה נפגע קשות בתאונת דרכים. סעדה הפך לקוואדרופלג, משותק בארבעת גפיו. מאז התאונה הוא מרותק לכסא גלגלים, אינו שולט בסוגרים, הוא זקוק לצינתור מספר פעמים ביום, לפיזיותרפיה, לטיפולים ולמעקבים רפואיים אינסופיים. גם בלילה הוא זקוק לכך שמישהו ישנה את תנוחתו בכל שעתיים. אפילו חברת הביטוח מנורה, שביטחה את הרכב בו נפגע, לא הייתה מסוגלת להכחיש כי סעדה הפך לסיעודי וכי הוא זקוק לעזרת הזולת, להשגחה ולליווי צמודים משך 24 שעות ביממה על-מנת שיוכל להמשיך ולשרוד בתוחלת החיים המקוצרת שנותרה לו.

אבל סעדה, כמו נפגעים רבים אחרים, נאלץ להתמודד לא רק עם הגורל שהכה בו ללא רחם. בחולשתו, גררה אותו מנורה למלחמה משפטית חסרת פשרות משך שמונה שנים ועל פני כל הערכאות המשפטיות האפשריות.

בתחילת הדרך התקיים דיון בעלויות הסיעוד של סעדה בפני השופטת בלהה גילאור, נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. השופטת גילאור בחנה בקפידה את צרכיו של סעדה. היא נתנה משקל לעובדה שהמלווים הסיעודיים הם האנשים היחידים עימם הוא מתקשר באופן שוטף. חשוב שיוכל להידבר אתם, להחליף עמם חוויות ולשתפם במה שעובר עליו. קשר בסיסי שכזה סעדה לא יוכל לקיים עם עובדים זרים. בעבר נכנס לדיכאון בשל היעדר תקשורת עם מלווה זר. לפיכך, קבעה השופטת גילאור, כי סעדה זכאי לשני מלווים, האחד ישראלי והשני זר, בהעסקה ישירה, בעלות חודשית של 16,000 ש"חעד תום תוחלת החיים המקוצרת.

מה יש לנו להפסיד, ישבו וחישבו נציגי מנורה. נערער לבית המשפט העליון. שם אולי נשלם פחות. והם צדקו. בית המשפט העליון, מזכיר השופט אשר גרוניס, לא אמור לבחון מחדש ולעומק את מרכיבי הפיצויים שנפסקו לנפגע, אלא אם כן מתגלה טעות בולטת. האם סך של 16,000 שקל לחודש עבור העסקת עובדים סיעודיים סביב לשעון מהווה טעות בולטת, מקשה השופט ומשיב מיד בחיוב. התשובה החיובית של השופט גרוניס לא התבססה על בחינת הדברים לגופם. השופט לא מצא שהסכום אשר פסקה השופטת גילאור יותיר בידי סעדה רווחים נאים על חשבון חברת הביטוח.

השופט פנה לפסק דין שנתן בית המשפט העליון בשנת 2000 בפרשת אקסלרד. באותה פרשה פסק העליון, כי מן הראוי לצמצם את סכום הפיצויים המשתלמים עבור סיעוד נכים רב מערכתיים ולהעמידו על 12,000 שקל בחודש בלבד. הנכים הקשים צריכים להסתפק בעובדים זרים, שהם זולים יותר ובכך להקטין את נזקן של חברות הביטוח. לקבלת פסק הדין בפרשת אקסלרד לחץ כאן.

אמנם, מודה השופט גרוניס, צדקה השופטת גילאור כאשר בחנה את צרכיו האישיים של סעדה. "נקודת המוצא לחישוב גובה הפיצוי היא אינדיבידואלית, בהתאם לצרכיו של הנפגע המסוים". עדיין לא צריך להגזים. ההפרש שבין 16,000 שקל ל-12,000 שקל נראה בעיניו גדול מדי. לפיכך, פוסק השופט גרוניס, יש להעמיד את הסכום עבור עלויות הסיעוד על סכום של 13,000 ש"ח לחודש, "לאחר עיגול".

ואנו סבורים עם כל הכבוד כי נעשה כאן עוול משפטי.

השופט גרוניס מתעלם בפסק דינו מהעובדה שבשנת 2001, שנה לאחר שבית המשפט העליון פסק את אשר פסק בפרשת אקסלרד, באה בפני בית המשפט העליון פרשת יניב. השופטת המחוזית הילה גרסטל פסקה ליניב, נפגע רב מערכתי, הוצאות סיעוד בסך 20,000 שקל. גם שם מיהרה חברת הביטוח לבית המשפט העליון ונופפה בהלכת אקסלרוד שניתנה אך שנה קודם לכן. אולם אותו שופט, תיאודור אור, שנתן את פסק הדין בפרשת אקסלרוד, השיב את פניה של חברת הביטוח ריקם. השופט אור הדגיש כי תקדים אקסלרוד טוב למקרה הרגיל. לא למקרה בו מוכיחים כי עלויות הסיעוד הדרושות לנפגע המסוים גבוהות יותר. לקבלת סקירת פסק הדין בפרשת יניב לחץ כאן.

בעניינו של סעדה, ישבה שופטת מחוזית נכבדה ומנוסה ושמעה עשרות עדויות, חישבה בדקדקנות מהן עלויות הסיעוד האישיות של סעדה, והגיעה למסקנה כי עלויות הסיעוד שלו בפועל הן 16,000 שקל לחודש.

מדוע לאפשר לחברת הביטוח לפתוח את הכול מחדש בערעור בבית המשפט העליון? האם יכול מישהו לקבוע בלב שלם כי סעדה לא יהיה זקוק להפרש של 3,000 שקל כדי לממן את עלויות הסיעוד סביב השעון?

מעבר לכל אלה, מן הראוי שבבסיס גישתו של בית המשפט העליון תהיה יותר חמלה לנפגעים הקשים. הגישה העכשווית מעודדת את חברות הביטוח לטחון עד דק את הנפגעים הקשים והכול בעזרתן של טחנות הצדק.