בין להיטי הזמר הישראלים יש לא מעט שסבלו, או שסובלים עדיין, מלהט חרב הצנזורה המתהפכת. במקרה הרע הטילה רשות השידור על השירים האלה חרם טוטאלי, בהוראת השלטונות, ובמקרה הטוב הם מושמעים, במשורה, אי-שם, בתחנת-רדיו נידחת. סיבות הפסילה והחרם נעות מפגיעה בבטחון המדינה ועד לניבול פה.
אולי המפורסם שבין השירים, שנפסלו, פוליטית, להשמעה פומבית מעל גלי האתר, הוא "הסלע האדום". השיר, שהפך ל"להיט-מחתרת" מאחורי הקלעים, נכתב בשנות ה-50 של המאה הקודמת על-ידי חיים חפר, הולחן בידי יוחנן זראי, והושר בפי אריק לביא. בשיר מתוארים יופיים של פטרה והמקדש אשר נחצב באבני החול של הרי אדום ומסעם של צעירים ישראלים אליו בחשאי.
פסילה פוליטית
הסלע האדום ממוקם בדרום-ירדן, כ-100 ק"מ צפונית לאילת. בשל הקירבה ויופיו המיוחד של המקום, החל משתרש במחצית המאה החולפת מנהג הרפתקני בקרב צעירים נועזים מישראל לחצות את הגבול לשטח האויב הירדני של אותם ימים, כדי לראות במו-עיניהם את סוד קסמה של פטרה. המסע היה כרוך בסיכון רב והוא מתואר היטב בשיר. רבים מאלה שהגיעו - נתפסו, רבים אחרים כלל לא הצליחו להגיע, ומרביתם של אלו שנתפסו - לא חזרו בחיים לארץ.
ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, החליט כי השיר יחדל מלהיות משודר ב"קול ישראל", באשר הוא מעודד הליכה לפטרה. החלטה על כך נתקבלה ב-30 ביולי 1958. באותה החלטה נאסר גם להשמיע את השיר "אנקש", אף הוא בביצועו של אריק לביא, ובעקבות האיסור לא הושמעו שני השירים במשך עשרות שנים.
בגלל זונה
"אנקש" הוא שיר על זונה ועל האכזריות המתלווה אליה, שחיבר נתן אלתרמן והלחין סשה ארגוב. מילות השיר אומרות: "מעיל אפור, סוודר צהוב, עיניים ים קודר, לא בית לו, אם רק שיער לרוב, שחור וצונח, ירוד ושטוף והתפזר, זאת הייתה אנקש עוללי המתוק, ג'נטלמנים קיבלוה בזול, אם היה בה דבר שאיננו כחוק, אלוהים חטאותיה ימחול, היא ניקתה מיין-ג'ין כוסות-ויסקי והוק, את עצמה לא ניקתה מעולם, אבל יש לשער עוללי המתוק, שהייתה נקיה מכולן, היא הרכינה הראש והראש לא נסוג, הוא נופץ באגרוף הגדול, זו הייתה אנקש עוללי המתוק, אלוהים חטאותיה ימחול".
וא-פרופו זנות: שירו הנועז של אריק אינשטיין (לחן: מיכה שטרית), "פרנצ'סקה פוליטיקה", על הזנות הפוליטית הצרפתית, שיש לה מקבילה בארץ, מושמע כיום ב"רדיו ללא הפסקה" בלבד, מדי יום שני בצהריים, בתוכניתו של השדר נתן זהבי.
ואלה מילות השיר, המוחרם על-ידי תחנות הרדיו האחרות: "פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה, פותחת רגליים ללא הבחנה, אומרת שלום ועושה מלחמה, אין מה לומר, את זונה לא קטנה, הו אלוקים, זאת הייתה אהבה, היינו כמו זוג משמיים, אהבנו עד כלות, עד כלות הנשמה, אהבתי אותך, כי היית רק שלי, הסתכלת לי ישר בעיניים, אמרת לעולם תישאר אהובי, ואז בלי בושה פתחת ת'רגליים".
הכל חרא
ומעניין לעניין, באותו עניין: החיים המזופתים בארץ באים לידי ביטוי ב"שיר החרא" של הפונדקאים, המושמע אף הוא, בלעדית, מדי יום ראשון, ב"רדיו ללא הפסקה", בתוכנית "זהבי עצבני": "יום ראשון חרא, יום שני חרא, גם שלישי הוא חרא, יום ד', יום ה', יום ו' הם חרא, רדיו חרא, וידיאו חרא, טלוויזיה חרא, עיתונים, מה יש בפנים? יש, תסלח לי, חרא".
וההמנון הלא-רשמי של חיילי צה"ל, המושמע בעת תרגילי-שדה ביחידות הצבאיות: "החובשת נקיה, ממש כמו כובסת, כל שני וחמישי היא מקבלת ו..." או שיר הילדים הפופולרי של המאה החולפת: "זלמן יש לו מכנסיים, מגיעות עד הברכיים, אם יפלו המכנסיים, אז יראו לו את ה...זלמן יש לו" וגו'.
ושיר-ילדים פופולרי אחר, המושמע בחג הפורים: "ושתי המטורללת רחצה במקלחת, ויבוא ויזתא וישק לה ב...תחנה שלנו יש קמח לרוב". ויש גם: "הגברת דינה בים השתי...קה ילדים", או שיר הילדים הידוע, שבו חבויות גסויות בחיבורי המלים: "פה צלם גר, שמו קילינסקי, איזו נערה יפה מנגנת לפניו, זו בתו של הצלם". והמבין יבין.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
