קיפוח עדתי - בעיה שלא רוצים לפתור

"אל תוציאו את השד העדתי מהבקבוק", מטיחים פוליטיקאים "נקיי כפיים וברי לבב" ממוצא אירופי, כל אימת שהם מזהים ניואנסים דקים בענייני אפליה וקיפוח על-רקע עדתי אצל העומד מולם. "אני לא רוצה להוציא את השד העדתי מהבקבוק", אמר לי פעם "הפנתר השחור" ויקטור אלוש המנוח, "אני בסך הכול רוצה שהוא ימות בתוך הבקבוק, אבל הוא ממשיך להתקיים שם, בבקבוק, כבר עשרות שנים, למרות שאין לו אוויר, מזון ומים. ממש פלא, לא?!".

אם לפרש את אלוש המנוח בצורה פשוטה, אזי כל עוד ישנו פער כל כך עצום בין מזרחים לאשכנזים, בין עיירות פיתוח, שבהן מתגוררים לרוב בני עדות המזרח, ליישובי "מתקדמים" כמו רעננה ורמת השרון, בין עולים מאתיופיה לעולים מחבר העמים - השד, מן הסתם, תמיד יהיה בבקבוק, אבל תמיד גם ישאף לצאת ממנו, כדי לפרוק את תסכוליו וזעמו, מה שעלול להיות כמו צ'ולנט: אתה יודע מה אתה מכניס לסיר, לעולם אינך יודע איזה תבשיל תקבל.

יותר מפתרון אחד

אז מה הפתרון? יש יותר מפתרון אחד, אבל רק צריך לרצות לפתור את הבעיה! אילו מדינת ישראל הייתה מכירה בבעיה כבר לפני ששה עשורים, הרי שהיום לא היינו צריכים לעסוק בסוגייה זו, שהיא לא ה"ספל תה" שלנו. אבל המדינה מתכחשת לה, וכשאני אומר "המדינה" אני מתכוון גם ובעיקר למנהיגים מבני עדות המזרח. הללו, לצערי, בורחים מבעיה זו כמו מאש: הם חוששים שיאשימו אותם בטיפוס לצמרת על חשבון הבעיה העדתית.

ע"ע דוד לוי, שאת כל הקריירה שלו בנה על "קיפוח", אבל כשהיה צריך לבחור בין תפקיד שר האוצר לשר העבודה והרווחה הוא העדיף את תיק החוץ... כנראה כדי לטפל בבעיות הכלכליות-חברתיות של מרוקו... או עמיר פרץ, שבמקום להתעקש (בינינו, איזו ממשלה היה מצליח להקים אולמרט אם פרץ היה אומר לו: או אוצר - או אופוזיציה?) על תפקיד שר האוצר הוא ביכר את תיק הביטחון - שממנו יצא בשן ועין.

אבל המדינה, כפי שציינתי, מעדיפה לנהוג כמו בת יענה: אחת לכמה זמן היא נוטלת מלחציים ולוחצת על פקק הבקבוק מחשש שהשד יפרוץ החוצה. זאת, במקום להתמודד עם הבעיה, כדי שלא נדבר עליה בעוד עשור או שניים.

אין סליחה על הטמטום

לפני כחודשיים-שלושה פורסמה במוסף "סוף שבוע" של מעריב כתבה שעסקה במספרם המועט של שופטים מזרחיים בבתי המשפט השונים. מהכתבה עלה כי מספרם של אלה בקושי מגיע לעשרה אחוז (?!) כמדומני! ב'עליון', אגב, יש שופט מזרחי אחד: אדמונד לוי. הכתבה, לצערי, לא חידשה דבר אלא בנקודה אחת בלבד: הוקמה ועדה, כך נחשף בכתבה, שמטרתה לבחון מדוע מספרם של השופטים המזרחיים הוא כל כך קטן בהשוואה לעמיתיהם האשכנזים. בראש הוועדה עמד השופט (בדימ.) פרופסור יצחק זמיר, כאשר חבריה - ארבעה נוספים - כולם ממוצא אשכנזי. כאשר נשאל פרופסור זמיר הכיצד זה, שבוועדה שבוחנת סוגייה כל כך רגישה אין ולו נציג אחד ממוצא מזרחי, תשובתו הייתה: "לא חשבתי על זה". על זה נאמר "יישר כוח על הכנות, אבל אין סליחה על הטמטום".

אבל לא רק בסוגיית השופטים מוצאים עצמם בני עדות המזרח מיעוט שבמיעוט. אפשר, למשל, לבדוק כמה מבני עדות המזרח זכו בפרס ישראל מאז החלה המדינה להעניק אותו. אז זהו, שאין צורך לבדוק, כי הנושא כבר נבדק: בקושי 2.5%, כאשר הזמרת יפה ירקוני (ממוצא קווקזי) נכללת באותם 2.5%. בהדלקת משואות אגב, המזרחים הרבה יותר, כי הערבים והדרוזים נספרים יחד איתנו...

ששים שנה לאחר קום המדינה ולמדינה יש באמת במה להתגאות. היא הצליחה לפתור בעיות קשות מנשוא שמדינות יותר מפותחות וותיקות ממנה לא הצליחו. היא מתמודדת עם בעיות קשות כל כך שאף מדינה בעולם לא נאלצת להתמודד איתן. אבל בכל הנוגע לפער העדתי, ישראל עדיין משתרכת מאחור. ולא בגלל שאין לה יכולות, אלא מפני שהיא איננה רוצה. לצערנו, עדיין לא קם זה שיקבע כי במערכת החינוך ילמדו שווה בשווה את ארז ביטון ונתן אלתרמן; את ש"י עגנון לצד אמנון שמוש; את יונה וולך לצד רוני סומך (סומך, לא סומק).

לפני למעלה משני עשורים שודרה בערוץ הראשון הסדרה המפוארת של יגאל לוסין, "עמוד האש". הסדרה סיפרה את תולדות המדינה והיישוב בארץ ישראל: העליות מאירופה וממדינות ערב, ההגנה על היישוב הישן, הקמת המדינה, ההתפתחות ועד לאותם ימים של לפני עשרים שנה. כעלם צעיר עקבתי אחר הסדרה בשקיקה, בגאווה, אבל גם בכאב. בכאב, כי חיפשתי ביטוי לתרומתם של מזרחים, אם תרצו - של הוריי המנוחים אשר עלו ארצה, כל אחד ממדינה אחרת, ב-1948 ו-1949, אבל לא מצאתי. לא מצאתי, כי למזרחים לא ניתן ביטוי בסדרה זו שהייתה, כך בדיעבד, שכתוב גס של ההיסטוריה. אבל בכל זאת מצאתי בסדרה זו נחמה: הקריינות הייתה של יוסי בנאי, מזרחי ממוצא פרסי...

ומילה לסיום: רשימה זו היא תגובה לכל אותם מגיבים מכובדים יותר או מכובדים פחות, שלא הבינו, או לא רצו להבין, כי השמעת מוזיקה ים תיכונית (מזרחית) במשורה ובגטאות היא חלק מדיכוי תרבותי. שהרי לא ייתכן כי ששים שנים אחרי קום המדינה אני עדיין נאלץ לשמוע את המוזיקה שאני אוהב רק אם אני מכוון עצמי לשעה ולתוכנית, ולא כחלק מהשמעת מוזיקה ישראלית על פני שידורים הנמשכים 24 שעות ביממה.