שיטת האקורדיון

האקורדיון הוא, כידוע לכל, כלי עממי פשוט, הפועל על בסיס עיקרון דואלי שאין בסיסי ופשוט ממנו: האוויר נשאב לתוכו כשהוא נפרש, וננשף החוצה כשהוא מתקפל. ובדרך משמיע האקורדיון צלילים.

כך פועלים מדינת ישראל וראשיה, והרי שתי דוגמאות מן הימים האחרונים, המציגות את קצה-קצהּ של שיטת האקורדיון:

• הבוקר התבשרנו ש'הממשלה מעכבת הגדלת הפיצויים לניצולי השואה'. ולא רק 'מעכבת': בידיעה שהתפרסמה ב'הארץ' נאמר במילים אלה: "40 יום לאחר פרסום הדוח [של ועדת דורנר מהחודש שעבר, ב"ש], התקיימה אתמול ישיבה במשרד רה"מ, במטרה לגבש את עמדת הממשלה לגבי המסקנות. בישיבה, בה השתתפו בין היתר ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר האוצר רוני בר-און, שר הרווחה יצחק הרצוג ושר הגמלאים רפי איתן, הוחלט לא ליישם בינתיים את המסקנה המרכזית של הדוח לפני תחילת 2009, אם בכלל. בישיבה גם לא התחייבו לאמץ את המסקנות ב-2009 או בשנים שלאחר מכן".

האין זה דגם מוכר מוועדות קודמות, שהוקמו (על דעת ראש ממשלתנו, כמובן), הופחה בהם רוח חיים, דשו ודנו בהן, ולבסוף הוציאו מהן את האוויר בקול נפיחה קלה...

ויש גם סיפא לפארסה: 'ראש הממשלה ציין את החשיבות שהוא רואה בעבודתה הרצינית של הוועדה ושל העומדת בראשה' (מזכיר משהו? חשיבותה של ועדה אחרת שמינה ראש ממשלתנו, שגם ממנה יצא האוויר בקולות נפיחה קלים מלווים גרגורים וקשקשת ואמירות כגון: 'הלקחים נלמדו כבר').

כדרכו – האיש הזה חושב שפעילות או עשייה או ועידה כלשהי לא נועדו אלא כדי לקבל בסופן ציון-לשבח מפי אישיות בכירה (רצוי רה"מ, או אישיות רמת-דרג בינלאומית כלשהי) וצ'פחה על השכם. (על כל פנים – זה מה שהוא מכיר מעצמו).

• להבדיל, אתמול נהרג בהפגנות בניעלין ילד פלשתיני בן 10, כנראה מאש משמר הגבול. ניעלין היא זירת עימות יום-יומית סביב הקמת הגדר במקום, הגוזלת מתושבי הכפר אלפי דונמים של אדמות חקלאיות, לצורך בניית התנחלויות.

רק אתמול נודע לנו בכותרות העיתונות, ש'מערכת הביטחון מתקפלת: קטע מגדר ההפרדה שנבנתה בסמוך לכפרים ג'יוס ופלמה, יועתק בעלות של 50 מיליון שקל'. הכפרים יקבלו בחזרה 2,600 דונם מאדמותיהם – וזאת אחרי מאבק מתמשך של תושבי הכפרים.

מן הסתם – כאלה יהיו התוצאות גם בניעלין. תושבי הכפרים אינם מסכימים עוד להיות מובלים (הייתי אומרת 'כצאן לטבח' אלמלא זו הייתה קלישאה תפוסה) בידי שלטונות הביטחון הישראלים וכו'. הם מפגינים נגד עוולות הכיבוש ומוכנים אף למות על מזבח זה.
התבוננות במפת גדר ההפרדה, הקיימת והמתוכננת, מראה את האיוולת והעוול הכרוכים בהקמתה מזה שנים – בידיעה שכנראה זו עשיית עוול, ולא הבאת ביטחון לשום צד מן הצדדים. זו מפה מבישה ממש, ואנחנו חיים איתה שנים רבות בעצימת עיניים מלאה.

ואם נשוב לשיטת האקורדיון: אנחנו שבים ומנפחים אוויר-ריק, עוד ועוד, דוחקים עוד טיפה ועוד טיפה – כל זאת בידיעה שהאוויר הזה ייצא בסוף החוצה, בקול תרועה רמה או בקול נפיחה חרישית. ובדרך אין שום מנגינה. יש רק רעש וצווחה, וקולות ירי, וקולות אנשים צונחים ירויים על הקרקע ונופחים את נשמתם.