"ורשה היהודית" ללא יהודים

כבר חלפו יותר משנות דור מאז שמאות-אלפי יהודי ורשה, שהטביעו את חותמם על עירם, הובלו אל המשרפות. הגם שלא נותר מהם שריד ופליט - עדיין נושמים אחדים מאתריה של בירת פולין את שמם וזיכרם.

עדות אילמת לכך יכול לשמש רחובה המרכזי ושוקק החיים, "ירוזולימסקי", הנושא את שמה של ירושלים בהיגוי הפולני שלה. עדות אחרת הוא הגיטו היהודי, רחב הידיים, עם בית הכנסת הגדול ומסעדותיו, שהפך במרוצת הזמן לאתר-תיירות כללי. וישנה גם האנדרטה המרשימה, לזיכרו של גיבור מרד הגיטו, מרדכי אנילביץ', שאותה מרבים לפקוד גם מי שאינם יהודים או ישראלים כמונו. ולא שכחנו את מה שהיו בתיהם של המחנך היהודי הדגול, יאנוש קורצ'ק, ושל הרופא וממציא שפת האספרנטו הבינלאומית, אליעזר זמנהוף. כל אלה הפכו לאתרי-תיירות רשמיים בחסותם של השלטונות המקומיים.

בפארק הגדול והמרכזי, שבו ממוקמת האנדרטה לזיכרו של מרדכי אנילביץ', פגשנו קבוצה של חסידי חב"ד, שעודדה כל מי שנראה יהודי וישראלי כמונו, להניח תפילין. בין היתר נענו לקריאה הזו חברי משלחת צה"ל, בראשות הרב הצבאי הראשי, מייד לאחר שהניחו זר-פרחים על האנדרטה. כמותם נהגו חברי משלחות-נוער מישראל שפקדו אף הם את האתר, כמו גם תיירים יהודים מארצות-הברית שנקלעו למקום.

משהו צורם

אבל בצד הפינה היהודית החמה והמרגשת הזאת יש משהו צורם מאוד. כמטחוי-קשת בלבד ממיקומם הקבוע של חסידי חב"ד וסמוך לאנדרטה, משתזפים להם בפארק הירוק, בעירום מלא ובאין מפריע, צעירים וצעירות מקומיים. משום מה אין משרד התיירות המקומי מוטרד בכלל מן הניגוד המשווע הזה שבין שני העולמות, בדיוק כפי שלא היה מוטרד באחרונה מהקמתו של אתר-בידור בצידו של מה שהיה פעם מחנה המוות אושוויץ.

בצד הלהיטות המופגנת של משרד התיירות שלא לפסוח על האתרים היהודיים המקומיים, יש משום מה משהו מופרך. בהעדר תחבורה זמינה ונוחה אליהם, צריך, פשוט, להוציא את הנשימה והנשמה, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים כל כך. ואם לא די בכך, בית הכנסת המרכזי, שבו קבורים שרידיה המפוארים של יהדות פולין, נראה מוזנח למדי. גם המסעדה היהודית הכשרה למהדרין, "מגאט", נראית עלובה לא פחות. לעומתה פועלת, ברחוב סמוצ'ה הסמוך, מסעדה יהודית נוספת, "ירושלים", שאינה נושאת, אומנם, תעודת כשרות, אך בעליה, אהוד ברוניקי, הוא ישראלי, המתגורר חלופות גם בפולין. במסעדה שלו יש אווירה יהודית-ישראלית אותנטית: בצד מאכלי הסבתא הטיפוסיים, כמו מרק קניידלך, גפילטע פיש עם חזרת, צלי-אווז וקומפוט של פעם, מזמרות מלצריות מקומיות ולא-יהודיות להיטים של שרית חדד, בהיגוי פולני מובהק, מבלי להבין כלל את משמעותן של המלים. העיקר שיהיה שמח. על קירות המסעדה מתנוססים צילומים נוסטלגיים מישראל של הימים ההם והמקנים לנו תחושה שאנחנו נמצאים, אם לא בבית ממש, הרי לפחות בטריטוריה שלנו.

אבל, כשאתה יוצא אל הרחוב, משתנה התמונה בתכלית השינוי. מחלון הראווה של חנות הספרים הסמוכה מזדקר פרצופו של יהודי עבדקן, מקבץ נדבות, ומתחתיו הכתובת: "היהודי הטיפוסי". בעיר, שהייתה פעם מורשת התרבות היהודית ותפארתה, חוגגת לה, בשקט, האנטישמיות הסמויה. אפילו התיאטרון האידישאי, של אנה קמינסקה אינו יכול לכפר על המציאות המרה בהצגת ה"יידל מיט דם פידל" ("כנר על הגג") שלו. שהרי השחקנים כבר אינם יהודים, ורק ההצגה חייבת להימשך.