שכחו אותי בבית

מה עושים עם הילדים כשאבא-אמא יוצאים לחו"ל בלעדיהם? השאלה הנצחית הזאת מעסיקה תמיד את ההורים, ערב-נסיעתם, ובמיוחד עתה, לקראת עונת החגים הממשמשת ובאה. השאלה טורדנית במיוחד כשמדובר בנסיעה בת מספר שבועות.

מסתבר שבכל מקרה כדאי להכין את הילדים מראש לפרידה הצפויה. זו קשה אומנם לכל אחד מאיתנו המבוגרים, אבל אצל ילדים היא קשה שבעתיים. אפילו ניתוק זמני עלול לגרום להם לנזק בלתי הפיך. הסטטיסטיקה התיירותית מלמדת כי הורים רבים נוטים להשאיר את ילדיהם מאחור ועוזבים את הארץ לשבועיים-שלושה, מסיבה זו או אחרת. הצרה היא שלא תמיד משלימים הילדים עם רוע הגזירה שנכפתה עליהם.

הדעת נותנת כי הכנה מוקדמת לנסיעה עשויה להפיג אצלם מתחים מיותרים. בכל מקרה חייבים ההורים עצמם למנוע שינויים דראסטיים בחיי ילדיהם למשך היעדרותם. בסופו של דבר הכל תלוי בגיל הילד. פסיכולוגית הילדים, דפנה צפריר, ממליצה חד-משמעית, שלא לנטוש ילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש וחצי. בשנים אלה המשפחה הגרעינית היא מרכז-עולמו של הילד מבחינה התפתחותית. יש לזכור כי בתקופת-חיים זו הוא חסר יכולת להעריך בכלל את משך הזמן, ואם שולפים אותו מהמסגרת הגרעינית, ולו לתקופה קצרה בלבד, מביאים אותו למצב שבו מתערער עמוד התווך של חייו, שהרי הוא אינו מסוגל עדיין לקלוט כי מדובר באובדן זמני בלבד.


סביבה טבעית

במשפחות שבהן קיימת פונקציה אמהית קבועה נוספת, כמו סבתא, למשל, יש אומנם ריכוך-מה של התחושה הזאת, אך עדיין הילד אינו מסוגל להבין לאן נעלמה אמו. לעומת זאת, מגיל שלוש וחצי-ארבע מתחילה להתפתח בילד תפיסה פנימית של מהות ההורה, ללא כל קשר לנוכחותו הפיזית. שימור דמות ההורה אצל הילד מאפשר איפוא ניתוק זמני - לשבועיים-שלושה, ללא פגיעה משמעותית.

בכל מקרה, אם וכאשר מותירים ההורים את הילד מאחור, ממליצה צפריר שהוא יישאר בסביבתו הטבעית, כלומר: שהמטפלים בו יתגוררו בבית ההורים עצמו. חשובה גם נוכחותם של חפצים מוכרים וסביבה חברתית מוכרת, המסייעים להקל על ההתמודדות עם היעדרות ההורים. לדברי צפריר, אם בית הסבתא הוא מקום מוכר לילד ויש לו שם חברים, הרי שהוא זוכה בהפחתה של מימד הזרות והוא יוכל להתמודד ביתר קלות עם מצבו החדש.

כך או אחרת, צפריר ממליצה לערוך יחד עם הילד לוח ובו פירוט המקומות שאליהם מגיעים ההורים, כולל אפשרויות התקשורת השונות. לוח כזה יגביר, לדבריה, את תחושת הביטחון של הילד שההורים נמצאים עדיין, למרות נסיעתם, בטווח-עין. מסתבר שבדרך כלל ילדים אוהבים לסמן בטבלה, על-ידי כוכבים או סימנים אחרים משלהם, את ימי השהות שעברו, ובכך להמחיש כי הזמן הנותר ללא ההורים הוא בסך-הכל מוגבל, בדיוק כמו "טבלת הייאוש" של החיילים בצה"ל.

הורים רבים היוצאים לארצות שמעבר לים, נוהגים לשאול את ילדיהם על משאלותיהם למתנות, מתוך רצון לפצותם. צפריר מטעימה, כי חשוב יותר להשאיר מתנות קטנות וארוזות בבית עצמו, שייפתחו במשך תקופת היעדרותם של ההורים. מעבר להיותן תשורה או פיצוי, מהוות מתנות אלה מקור-תעסוקה חדש, היוצר קשר כלשהו עם ההורים הרחוקים.


מתנות סמליות

צפריר ממליצה לשתף את הילד בהכנות לנסיעה, אם אומנם ידוע עליה מראש. בדרך זו ניתן להשיב לילד על שאלותיו המתעוררות בעקבות הנסיעה הצפויה. במהלך שיחה כזו רצוי, לדבריה, להתייחס במיוחד לחששות ולדאגות שמתעוררים אצל הילד, תוך מאמץ להביא לפתרון הבעיה. המצב חמור לאין שיעור כשמדובר בנסיעת-פתע. או אז יש, לדברי צפריר, לקיים עם הילד שיחה מלב אל לב על החששות הנוצרים אצלו בעקבות הניתוק הצפוי. אליבא דצפריר, חשוב מאוד לדאוג לנוכחותו של גורם יציב בעת היעדרות ההורים. הכוונה לאדם תומך וקבוע שילווה את הילד, ולמנוע ככל האפשר נדידה מדירה לדירה או מדודה לדודה.

בעידן התקשורת המודרנית מומלץ ורצוי, לדעת צפריר, שההורים יטלפנו מפעם לפעם מחו"ל ויפיגו בכך במעט את געגועי הילד. צפריר אפילו מציעה לקבוע מועדים קבועים מראש לתקשורת בין ההורים לילדים.

לדברי צפריר, לא אחת קורה שטיול לחו"ל הופך להיות לסיוט, רק משום שההורים לא ישבו באווירה נינוחה עם ילדיהם טרם נסיעתם, כדי לסכם עימם את הפרטים שיקלו על שהייתם בבית בעת הטיול. ויש לה גם עצה קטנה: לא להגזים בכמות המתנות שמביאים ההורים איתם לילדיהם בשובם הביתה. רוב הילדים פשוט אינם מסוגלים להתמודד עם כמות גדולה של מתנות הנשפכות עליהם בו בזמן. מסתבר שדווקא המתנות הסמליות והקטנות הן שעושות את העבודה והן, בעצם, אלה האהובות עליהם ביותר.