הפספוס השיטתי של שיטת השקשוקה

פעם הערכתי את מיקי רוזנטל. חשבתי שהוא מבשר רוח חדשה לעיתונות הישראלית, אלא שהסרט שיטת השקשוקה מוכיח לצערי בדיוק ההיפך. רוזנטל ממש לא דומה למייקל מור והסרט שלו עושה פרסוניפיקציה לעצמו, יותר מאשר מחדש לנו על סוגית הון ושלטון.

ישראל אומנם לא מתקרבת לקרסוליים של רוסיה בסוגיה, אבל בהחלט סבלה מאז הקמתה במכירת נכסיה למקורבים ולאנ"ש. אדמות רבות, משאבי טבע ונכסים אחרים נמצאים בידיהם של קבוצה מאד מסוימת של אנשים שהיו פה ראשונים. די לציין כי בעלי הבתים בתל אביב שייכים לאותה קבוצה, קרקעות הקיבוצים ומשאבי קרקע אחרים. הבעיה אינה האחים עופר, אלא עם המנהיגות הפוליטית.

רוזנטל בחר בסרטו למחזר סיפורים ישנים, אבל לא מעשיר אותנו במידע חדש או בגילויים מעניינים. סרטו הצבעוני, רחוק מאד מהז'אנר הדוקומנטרי. הוא אכן מאד אקטיבי ברדיפה אחר משפחת עופר, ועוד יותר ביחסי הציבור הנהדרים שעשה לעצמו.

האם הסרט יחרוג וישפיע מעבר לגבולות המסך? התשובה שלילית. קראתי את כל הביקורות על הסרט. העיתונאים משבחים את רוזנטל על אומץ ליבו, סונטים במשפחת עופר על מלחמתה העיקשת, אבל נדמה כי כולם שותפים לתחושה שלא מדובר פה באמת בעיתונות לוחמת/בעיתונות משנה מציאות. לכל היותר הצליח מיקי רוזנטל לשדרג את מעמדו על חשבון משפחת עופר.

הוא לא התמודד עם השיטה, לא נגע בבעיה המרכזית ממנה סובלת עדיין החברה הישראלית - ניכוס משאביה וקרקעותיה. אי אפשר שלא להשוות את 'שיטת השקשוקה' לסרט המצוין של טלי שמש 'זהב לבן עבודה שחורה' מ-2004 העוסק בעובדי הקבלן במפעלי ים המלח ושודר גם בתוכנית עובדה.

להבדיל מרוזנטל, שמש סיפרה סיפור נוקב על החברה הישראלית ובחרה לקלף רבדים שונים הנוגעים לסוגיה. היא לא השתלחה באחרים, לא ביזבזה את זמן המסך היקר שלה על קמפיין דה-לגיטימציה, אלא נגעה בעיר, באנשים, במציאות החברתית שמלווה את העליה מארצות ערב. שמש גם לא חשבה שהיא המרכז בסרט שלה ולא ניסתה לשעשע אותנו. היא פשוט עשתה סרט דוקומנטרי חשוב שלדעתי חיזק את הלך הרוח הציבורי כנגד שיטת העבדות הזו. הסרט הוא אבן דרך במאבק החברתי לביטול העבדות המודרנית בישראל ושימש זרז לחקיקה בנושא.

האחים עופר לא אשמים. הם לא יצרו את השיטה. משפחת עופר עשתה הון בארץ אבל גם בחו"ל ובמקביל תורמת יותר מהרבה עשירים אחרים חלקם פרזיטים. משפחת עופר אינה משפחה עבריינית וכל עוד בתי המשפט לא הוכיחו אחרת וזליכה לא צרח, אין שום סיבה להפנות נגדם אצבע מאשימה.

אנחנו הפראיירים. במקום להתמודד עם השיטה ובמקום להצביע על המנהיגים שמוכרים אותנו, אנחנו מתמכרים לסרטוני תדמית. במקום להילחם על צדק חברתי ולתמוך בפוליטיקאים שמקדמים סדר יום חברתי כלכלי, אנחנו מתמכרים לדמגוגיה ולהפחדות מפני הפצצה האירנית.

במקום לתקן עוולות העבר ולהילחם באתנוצנטריות ובאפליה בחברה הישראלית, אנחנו משתכרים ממי שנראה לנו פחות מושפחת. מיקי רוזנטל-העם איתך. תמשיך לפתח עיתונות לוחמת, אבל עזוב אותך מאריזות, טפל בשורשים.