מגילת השאלות

יום אחד בא חסיד אל האדמו"ר ר' מנחם מנדל מקוצק. בקול רועד סיפר החסיד, כי מחשבות כפירה מטרידות אותו. "אלו מחשבות בדיוק?" שאל הרבי. "אינני יכול אפילו להעלות אותן על דל שפתי", השיב החסיד. "ובכן", החזיר ר' מנחם מנדל, "אם לא תאמר לי במה מדובר, לא אוכל לעזור לך".

החסיד התלבט והתחבט, התחמק והתחנן, ולבסוף לחש: "אני חושב... שמא... אין בורא לעולם". ר' מנחם מנדל לא התרגש: "אז מה?" שאל באדישות. "מה זאת אומרת 'אז מה'?" התרעם החסיד. "אם אין בורא לעולם, כיצד הוא מתנהל?"

"אם אתה אומר כך", סגר הרבי את הדיון, "אז אתה יודע שיש בורא לעולם. ואם אתה יודע שיש בורא לעולם, אתה יהודי כשר. וליהודי כשר מותר לחשוב".

מגילת קהלת, אותה אנו קוראים בשבת הקרובה, היא הדוגמא הטובה ביותר לכך שליהודי כשר מותר לחשוב. המחשבות העולות בה כה קשות, עד שחז"ל ביקשו לגנוז אותה - עד שמצאו שבעצם לכל שאלה יש תשובה ולכל הרהור יש מענה. והחשוב מכל: שלמה המלך מסיים את המגילה במילים נחרצות המשיבות על כל הספקות שהעלה ב-220 הפסוקים הקודמים. "סוף דבר, הכל נשמע, את האלוקים יְרָא ואת מצוותיו שְמור, כי זה כל האדם".

אומר הרב שלמה אבינר בהקדמה לפירושו לקהלת: "בספר קהלת אין כל פחד משאלות, אפילו הקשות ביותר. ההדרכה היא: אם נתקלת בקושיות - שאל! יש תלמידים המתביישים לשאול את הרב שאלות אפיקורסיות, ומבקשים תשובה עבור 'חבר' שביקש לשאול. אין צורך להתחבא מאחורי גבו של חבר. אפשר לשאול את כל השאלות, כל הקושיות, כל הכפירה, כל הייאוש. אין סתימת פיות. שאל, כדי שאפשר יהיה לענות עד תום".

לשאול, לתהות ולדון

ובכלל, בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב - היהדות מעודדת שאלות. התנ"ך עמוס בדוגמאות לשאלות בענייני אמונה ומעשה, ששאלו כמה מגדולי מנהיגי ישראל - ולא סתם שאלו, אלא את הקדוש ברוך הוא עצמו. הנה רק שלוש דוגמאות.

כאשר ה' מבטיח לאברהם שיירש את ארץ ישראל, שואל אברהם: "בַּמָה אדע כי אירשנה?" מסבירים חז"ל, שכוונתו הייתה מה יבטיח לבניו את הארץ גם אם יחטאו. אומנם יש דעה בין חכמינו האומרת שאברהם חטא בשאלה זו, אך אין זה הפשט - שהרי הקדוש ברוך הוא לא סתם עונה לו, אלא כורת עימו את ברית בין הבתרים המבטיחה לעם ישראל את ארץ ישראל לדורי דורות.

במעמד הסנה שואל משה את ה': "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלקי אבותיכם שלחני אליכם. ואמרו לי: מה שמו? מה אומַר אליהם?" משה מבקש לדעת את מהותו של הקדוש ברוך הוא, באיזו ממידותיו הוא עומד לגאול את ישראל. ה' אינו מתרעם על השאלה אלא עונה בפירוט ובעומק רב.

מלאך ה' נגלה אל גדעון ושולח אותו להילחם במדיינים. גדעון מבקש אות שיוכיח שאמנם זהו דבר ה' ולא חיזיון שווא. הוא מקבל אות: הטל יורד על גיזת הטל לבדה וכל הסביבה נותרת יבשה. אבל גדעון עדיין לא בטוח ומבקש אות הפוך - הטל יירד על כל הארץ ורק הגיזה תישאר יבשה. ביקש - ונענה.

כאמור, אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות. הקו השווה לכולן יהיה: יש לך ספק? משהו לא ברור? אתה רוצה להיות בטוח? רק תגיד. אם לא מבטאים את הספקות, הם ממשיכים לקנן בלב ועלולים להרעילו. אם לא מעלים את השאלות, הן ממשיכות להטריד ועלולות להסיט מן הדרך.

זוהי גם דרכו של לימוד התורה בכל הדורות. שני התלמודים הם סטנוגרמה ערוכה ומקוצרת של הדיונים שנערכו בישיבות בבל וארץ ישראל. לכן הם עמוסים כל כך בשאלות ותשובות, הצעות ודחיות, דעה ראשונה ודעה שנייה, הוכחה והפרכה, ציטוטים ומקורות. כך מתנהל הלימוד האמיתי: אפשר לשאול ולהתווכח, וליתר דיוק - חובה לשאול ולהתווכח. משום כך הלימוד הקלאסי בישיבות הוא בחברותות - שכן כאשר לומדים בשניים, שואלים זה את זה, דנים זה עם זה ומתקנים זה את זה.

באותה צורה יש להבין גם את ספר קהלת. המגילה הזו קשה מאוד להבנה לא רק בגלל הרעיונות העמוקים המבוטאים בה לעיתים במשלים עקיפים, אלא גם משום ששלמה המלך סותר את עצמו הלוך וחזור. האם טוב לצבור חוכמה או שזהו בזבוז זמן? מי עדיף - החיים או המתים? מה טוב יותר - ימי הבחרות או ימי הזיקנה? האם עושר מביא אושר? וכך הלאה וכך הלאה, עשרות סתירות שלעיתים הן אף כפולות ומשולשות.

אין זאת אלא ששלמה המלך הכניס אותנו לתוך "מעבדתו" ותיעד את התלבטויותיו. הוא לא רק חושב בקול; הוא חושב בכתב. שלמה, החכם מכל אדם, יודע שהחוכמה אינה נתונה במונופול לאיש, אפילו לא לו. אולי מישהו אחר יתן תשובה אחרת? אולי יש לו תשובה לשאלה שאני לא מצאתי לה מענה?

גבולות הדיון

מספרים על ר' שלמה זלמן אויערבך, גדול פוסקי ארץ ישראל בדורנו, שנשאל בנושא מסוים והשיב שאינו יודע. השואל כתב ספר ובין היתר ציין שם את תשובתו זו של ר' שלמה זלמן. אחד מתלמידיו של הרב ראה זאת והתרעם: למה צריך לומר שהרב אינו יודע? אך ר' שלמה זלמן השיב בתמיהה משלו: "מה פירוש למה? הרי זו האמת! ואולי יימצא מישהו שיקרא את הספר ויתן תשובה?" ואכן - כך היה. זמן קצר לאחר שהספר פורסם, קיבל המחבר הצעה לתשובה והראה אותה לרבו. לאושרו של ר' שלמה זלמן לא היה קץ: "אתה רואה? עכשיו אני יודע ואתה יודע וכולם ידעו!"

כך בדיוק עושה שלמה - אבל הוא מציב גבולות. אחרי כל השאלות והתמיהות, הסתירות וההתלבטויות, התשובות והדחיות - אחרי כל זה: "את האלוקים יְרא ואת מצוותיו שמור". לכל דיון, אפילו הפתוח והמעמיק ביותר, יש גבולות. חייב להיות קונצנזוס מסוים שממנו לא חורגים.

נבין זאת אם נשליך את העיקרון על חיינו במדינת ישראל. מותר לקיים כל דיון ציבורי - אך אסור לכפור בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שיבקש לרוץ לכנסת על בסיס מצע הכופר ביסודות אלו, ייפסל ובצדק. לכל חברה יש גבולות, לכל חופש ביטוי יש מגבלות, שאם לא כן - המרחק לאנרכיה קצר מאוד.

כך גם בחשיבה היהודית. אפשר לשאול על מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולתמוה מדוע לצדיקים רע ולרשעים טוב. אפשר להקשות על אסונות שבאים על היחיד ועל הציבור. אפשר לדון בשאלות של מוסר ולעסוק בטעמי המצוות. אפשר לחפש תשובות בדרכי הפשט, הרמז, הדרש והסוד. אך אסור לחלוטין להגיע לכפירה - לא באלוקים ולא במצוותיו. הדיון חייב לצאת מנקודת ההנחה שאנו כפופים לתורה ומצוותיה, וגם להסתיים באותה נקודה. אם הבנו יותר - מה טוב. ואם לא - צדיק באמונתו יחיה.