בן-יהודה מִתקמבֶּק

אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת,

ישיבה מיוחדת זאת מתכנסת לרגל העובדה שאונסק"ו, ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות, הכריז על אליעזר בן-יהודה כעל אחד מפורצי הדרך בתרבות האנושית. כידוע לכם, ניסו עמים רבים להחיות את שפתם העתיקה. היו, ועדיין ישנם, ניסיונות להחיות את הפרובנסאלית, הברטונית, הקלטית, הוולשית וכו', אך רק בן-יהודה הצליח טו דליוור דה גודס ולהחיות את השפה העברית אחרי שהייתה זמן רב שפה כתובה בלבד ושימשה רק לתפילות וללימוד מקורות עתיקים. בן-יהודה ידע שטיים איז מאני, או, כפי ששמעתי בדרכי לכאן בתשדיר פרסומת חינני, זמן איז מאני, ולכן טרח ועמל יום ולילה על עשרות אלפי פתקים עם מילים בעברית ופירושיהן. זהו המקום לציין את מסירותה של אשתו, חמדה, שהייתה שם בשבילו גם כאשר אנשים לעגו לו ואמרו שזה לא עושה שכל להחיות את העברית, שהיא כמו כד פורצלן שנשבר, ולעולם כבר לא יהיה אפשר לחבר אותו. אליעזר בן-יהודה החליט להוכיח לכל ההוז אנד הוז של זמנו שהם עוד יצטרכו לאכול את כובעיהם והם עוד יראו איך שהכד השבור יהיה שלם.

הוא הלך על זה ולא ביקש סקנד אופיניון מאף אחד, מפני שבן-יהודה היה וואן טרק מיינד ולא שם לב לכל הסליזיות והגרידיות של מבקריו, על אף שהיו דה בסט אוף דה בסט של החברה הירושלמית של אותה תקופה. בן-יהודה לקח החלטה לנצח את המלחמה הזאת ביי הוק אור ביי קרוק, הוא אמר לאלה שלעגו לו: ריד מיי ליפס, ובעבודה קשה של טראייל אנד ארור הצליח לייצר שיטה של צ'קס אנד באלאנסס, שבעזרתה הצליח לפתח את העברית המדוברת בעזרת השפה האחות הערבית והשפות האירופיות והנפיק שפה שהיום נראית לנו עברית הארד קור.

בן-יהודה היה אנדרדוג במערכה הזאת, אבל הוא הבין שהוא חייב לקחת את זה למקום שגם נשים וילדים ישתמשו בעברית לצרכי יום יום, ולכן חילק לילדים ברחוב החבשים סוכריות כשהם השתמשו במילים עבריות שהוא לימד אותם במקום במילים באידיש. כשההורים של הילדים האלה שמעו על מה שקורה, זה לא הרגיש להם טוב, והם גרמו לזה שהטורקים יושיבו את השכן המעצבן בקישלה. אבל בן-יהודה נשאר קוּל גם שם ונעזר בגנבים וברוצחים הערבים שישבו איתו כדי לברר כל מיני מילים ושורשים בערבית. וואנס הערבים הבינו עם מי יש להם עסק, הם התייחסו אליו כמו אל מגה סֶלֶבּ ולא נגעו בו לרעה. ההתנכלות כלפיו רק דרבנה אותו עוד יותר לא להיכנע לטיזינג של מתנגדיו, והוא החליט להמציא מילים עם טאץ' נשי וטאץ' ילדותי כדי להכניס את העברית לבתים של הירושלמים בעזרת הנשים והילדים. הוא עבד על אקוויוואלנטים עבריים לכל מיני גאדג'טים וגימיקים של התקופה. במקביל ניסה לקבל גם תמיכה של האסטבלישמנט, אבל בכל מקום שאליו פנה, אמרו לו דונט קוֹל אס ווי וויל קוֹל יו. הם פשוט לא רצו לשמוע ממנו ומהאַיי הֶב איי דרים שלו והמשיכו לחשוב שהעברית לא תקום לתחייה לעולם.

אבל, חברי הבית, שכשמתעסקים עם עקשן כמו אליעזר בן-יהודה נֶוור סֵיי נוור. בן-יהודה התחיל להוציא עיתונים בעברית, לנהל את משק הבית שלו בעברית, ללמד את בנו, איתמר, רק עברית ולא שום שפה אחרת, והשכנים התחילו לראות שזה מרגיש להם קצת יותר טוב לדבר עברית. פעם אחת מפני שהשכן המוזר כל כך רצה בזה ופעם שנייה מפני שזה התחיל לצלצל להם טוב. בסופו של יום בן-יהודה יצא און טופ אוף דה היפ, והיום כולם מתייחסים אליו כמו אל סופר סטאר אמיתי. כל הטענות ששמענו בשנים האחרונות, שהעברית שהוא הֶחיה נמצאת בצרות, נראות מגוחכות עכשיו, כשאונסק"ו בכבודו ובעצמו מעניק לו את הגודיז, ואין ספק שאם הוא היה כאן איתנו, הוא היה מקבל גם את פרס נובל. בן-יהודה מתקמבק בגדול, ואני חושב שכל אלה שפקפקו בהצלחתו צריכים להיות פייר כלפיו, להסיק את המסקנות מסלבריטאותו הבינלאומית, ולקום ולהגיד לאוד אנד קליר: איי סטנד קורקטד. אני בטוח שהוא עצמו, ליד שולחן הכתיבה שלו שם למעלה מעל לעננים, בטח אומר עכשיו בחיוך קל: איי רסט מיי קייס.