השמש היוקדת שנאה

בשעת המתנה לטיפול בקליניקה ממוזגת ומאובזרת, רפוי ונינוח, שמעתי ברדיו עדויות מזוויעות של ערבים הנאלצים להמתין בשמש היוקדת והקופחת על ראשיהם, בהמתנה מרתונית לקבלת טופס במשרד הפנים במזח ירושלים.

בושתי כאדם, נכלמתי כיהודי. לא ידעתי לאן להוליך את החרפה.
העדויות הפלסטיות של פלשתינים שוו רוע ושבעו מרורים גרמו לי להזיע מול אדי הכפור הלא-נראים שפלט המזגן. "אני קופאת" התלוננה ממתינה.

בזה אחר זה עלו לשידור אנשים אשר גוללו באוזני המנחים - קשובים ורגישים - כרמית גיא וחיים זיסוביץ', את עוללות היהודים והתעללויותיהם בהם.

דובר שם על שוחד כספי ועל שוחד מיני - של מאבטחים ושל שוטרים - כאמצעי לקידום התור ולקיצורו. דובר שם על שהייה מורטת עצבים, באפס מעשה כפוי, שעות לאין ספור, שעות לאין תכלית, שעות לאין סוף.

לא קשה להניח כי שם, בסככה הפרוצה (אשר אף כי לא ראיתי אותה מעודי אני משווה אותה לנגד עיני רוחי כמכלאה) היוקדת חום ושנאה, היא החממה האמיתית של הטרור. שם מתפתחת ומונחת, צומחת וגואה, תשתיתו. שם השורש הפורה רוש ולענה שלו. שם בית-הגידול של השנאה הממארת, התהומית, האין-סופית.

אף כי, כאמור, לא הייתי שם מעודי, יכולתי לחוש שמץ מסבלם רק מהאופן (המכמיר לב אנוש) שבו תיארו אותו הדוברים.

פנים רבות לו לכיבוש וזה, מן הסתם, רק פן אחד שלו. אבל הטיפה היא הים: מתמצים בו כל הרעות החולות של הכיבוש, סך כל פניו הכעורות - העוני, ההשפלה, ההתעמרות; המשחק הגס, הציני והאכזרי, בזמנם של בני-אדם, החשבתם כבהמות.

האם עודנו ראויים להיחשב ולהיקרא בני-אדם, כאשר אנחנו שוללים מהזולת את צלם האנוש שבו?

יום יבוא ופצצת הזמן המסריחה הזו תתפוצץ לנו בפנים. זה מכבר היא מתקתקת ברעם עז.

ביום שבו האזנתי לעדויותיהם המצמררות של הפלשתינים נעצבתי עד מאוד, בושתי ונכלמתי. לרגע מהביל ומבעית אחד רציתי להיבלע בים השכחה ולהימוג בערפיליה, לא להיות שייך למקום הלא-אנושי הזה, שכך נוהגים בו בבני-אדם, יהיו אשר יהיו.