שלוש הדתות המונותאיסטיות לוקות בקנאות ובחסר סובלנות מאז היווסדן, אולם הביקורת המדעית על המקורות הקדומים חוללה מפנה בדוקטרינה של היהדות והנצרות. אף ששתיהן ניסו בהתחלה לקרוא תיגר על ביקורת זו, הרי במרוצת הזמן נאלצו, מכוח המציאות, להשלים עמה, והשתדלו לסגל לעצמן רעיונות אחדים ברוח הליברליזם של התקופה.
שתי הדתות שרויות בימינו בתהליך של סקולאריזציה, שאחד מגילוייו החשובים הוא הפרדת הדת מן המדינה אצל עמי הנצרות, וצמצום שלטון ההלכה לחיי אישות בלבד אצל היהודים במדינת ישראל. נציגי שתי הדתות (למעט קומץ חרדים מסוג חסידות ברסלב ופלגים אחרים), מודעים היטב לביקורת הענפה על המקרא הקדוש לשתיהן מבלי שאיש מהם ירים קול מחאה על כך.
לעומת זאת האיסלאם, לא זו בלבד שעדיין קופא על שמריו וגודר את עצמו בפני הקדמה של העידן החדש, אלא אף נוטה יותר לקנאות חשוכה. שלא כנציגי היהדות והנצרות המגלים סובלנות כלפי ביקורת המקרא, כוהני האיסלאם מתייחסים בחומרה לכל ביקורת על הקוראן כעבירה שדינה מוות. הללו מרוממים בנאומיהם האקסטטיים את האיסלאם כאמת בלעדית, שלפי הזיותיהם, עתידה לפרוש כנפיה על כל האנושות.
יתרה מזו, הם מציבים את מות השאהיד, יחד עם רצח הכופרים, בראש סולם הערכים של האיסלאם, ורצח יהודים מוחזק אצלם כמצווה מן המובחר, שגמולה שבעים נקבות בגן עדן. על כגון דא נאמר: "היוצר בצלמו יוצר". אפילו אלה היושבים בקרבנו ונהנים מטוב הדמוקרטיה והקידמה, רוצחים את בנותיהם ואחיותיהם בשל מה שמוגדר בפיהם כחילול כבוד המשפחה.
ייאמר, אפוא, כי למעט האיסלאם כדת של עמים לא ערביים כמו עמי אפריקה, טורקיה, אלבניה ועוד, הרי האיסלאם הערבי הוא פונדמנטלי ביסודו; והדעה על איסלאם ערבי מתון היא דעה פוליטית שיש להתייחס אליה בפקפוק רב, כלכל דעה פוליטית.
בעלי הסברה על איסלאם מתון מצביעים על מדינות כמו סעודיה או מצרים, תוך התעלמות מן העובדה שבסעודיה צמחה תנועת אלקעאידה ברשותו של בן-לאדן, ובה עדיין נהוג פסק דין מוות על אישה נואפת, או אפילו על אישה העוברת על כללי הצניעות, והיהודי "הכופר" אינו רשאי לבקר במדינה זו, על-פי דת האיסלאם. ובאשר למצרים, הרי שם עדיין כורתים את הדגדגן לנערות על-מנת לדכא אצלן את חשק המין בהתאם "לצניעות" של האיסלאם.
כיוצא בזה הם מביאים כדוגמה מובהקת לאיסלאם המתקדם גם את מרוקו, כשהאישור לכך, בין היתר, הם הסיפורים הנשמעים לעתים מפי אחדים מיוצאי מרוקו על היחס ההוגן של המוסלמים ליהודים במדינה זו. סיפורים מתמיהים אלה מתייחסים, כמובן, לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כאשר מרוקו הייתה עדיין תחת חסות צרפת, ועד שחרורה מעול חסות זו. יש להניח, שמכל ההיסטוריה היהודית במרוקו, זו התקופה היחידה המוכרת לבעלי סיפורים אלה.
אכן, כל הבקיא בספרות העיון, בספרות ההלכה ובכרוניקות שנתחברו על-ידי חכמי מרוקו בתקופות שונות, או אפילו במחקרים הרבים שנתחברו בימינו, יודע שיהודי מרוקו חיו בצל גזרות קשות, מהן גזרות שמד, מהן נגיסות חומריות ופוגרומים, החל מן המאה השמינית ועד לתקופת הפרוטקטורט, והכול תחת שלטון האיסלאם. אך, כאמור, תקופה זו היא מעבר לאופק של בעלי הסיפורים.
לפיכך, אתייחס רק לתקופת הפרוטקטורט שלגביה נרקמו אגדות על האידיליה שבה, כביכול, חיו היהודים תחת שלטון האיסלאם במרוקו, ואציין, מתוך זכרוני כנער, כמה טענות המפריכות את האגדות הללו.
א. קללת דת האיסלאם הייתה בחזקת עבירה, בעוד שעל קללת דת יהודית לא חל שום איסור. חוק מפלה זה נוצל על-ידי מוסלמי זה או אחר כעילה לפגיעה ביהודי ,מבלי לתת את הדין על כך. די לו בטענה שהיהודי קילל את הדת, אף אם זו עלילה, כפי שקרה לעתים קרובות.
ב. אי שוויון זה התבטא גם בחלוקת תלושי מזון בתקופת המלחמה; היהודים קיבלו תמיד פחות מן המוסלמים. זכורני שביום שבת אחת בתפילת שחרית הגיע אחד מראשי הקהילה לבית הכנסת, והסביר שאי השוויון נועד למנוע שנאה מצד המוסלמים.
ג. היהודי השתדל תמיד להבליג על אלימות פיזית או מילולית, לבל תגובתו תעורר את זעם ההמון. לא אחת נשמע הגידוף sale juif מפי מוסלמי כלשהו מבלי שאיש יגיב על כך. "יהודי חמור" היה ביטוי שגור בפי המוסלמים.
ד. משחק בין ילדים בני לאום שונה הוא סימן מובהק ליחסים תקינים ולשכנות טובה. אך מי שהכיר את המציאות במרוקו בתקופה הנדונה, ואינו שוגה בנוסטלגיה מעוותת, יודע שמשחק בין ילדי יהודים וילדי מוסלמים היה נמנע המציאות. כל שכן שבני נוער יהודים לא חברו מעולם לבני נוער מוסלמים.
ה. אך מה שמתמיה הוא, שאלה המשבחים את יחס המוסלמים ליהודים במרוקו מתעלמים מן העובדה, שהודות לחוק ולסדר של הצרפתים נמנעו, לעתים, פרעות ביהודים. לו טרחו לרפרף קצת בספרי ההיסטוריה החדשה היו מגלים, שסמוך לפרוטקטורט היה מצבם של יהודי מרוקו בכי רע, במידה כזו שהצריך את התערבות מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת.
לפי המחקר ההיסטורי, התיישבות יהודית קדמה לכיבוש מרוקו על-ידי האיסלאם. אף על-פי כן, היהודים לא הציגו מעולם תביעה להכיר בזכויותיהם כמיעוט לאומי, כפי שערביי ישראל תובעים בעזות מצח. הם אפילו לא זכו לשוויון אזרחי. לכל היותר הוחזקו כמיעוט דתי שבעטיו שילמו מחיר גבוה. זוהי, אפוא, מרוקו המוסלמית שאינה שונה בקנאותה משום מדינה ערבית.
אם כן, כפי שצוין קודם, האיסלאם הערבי חד הוא בקנאותו החשוכה, בחוסר סובלנותו, בהתפארותו החצופה ובשנאתו לקדמה, לכופרים וליהודים בפרט.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
