אי אפשר לחסל רצון של עם לזכויות לאומיות

מה שקורה בעזה לא הפתיע אותי. אירוע כזה דוחף אותי לייאוש. רוב הזמן ראיתי בחינוך לדו-קיום, שלום ופיוס, ושמירת התקווה - כשליחות חיי.

מנהיגי ישראל מנסים לשכנע את הישראלים, ואת שאר העולם, שעיקר הבעיה הוא "שלטונו של חמאס בעזה", ואם נחסל את חמאס - נחסל את הסכסוך. אותם טיעונים נאמרו לפני שנים נגד אש"ף! והנה, אש"ף כמעט ואינו קיים, ובודאי שאינו פועל נגד ישראל, אבל הסכסוך עודנו קיים ובועט וגובה קורבנות - היום, יותר קורבנות בצד הפלשתיני. במקום אש"ף קם לו החמאס. על-סמך הניסיון, גם אם החמאס יוכרע, הסכסוך לא ייגמר.

הניסיון לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלשתיני רק לבעיית המצור על עזה ותגובת הקסאמים - הוא הטעייה ושקר. הסכסוך העיקרי הוא בין אלה שסגורים בעזה ובגדה-המערבית ובמחנות הפליטים במדינות ערב, אשר גורשו וברחו מישוביהם ובתיהם בשנת 1948 - לבין אלה שהשתלטו על אדמתם. כל עוד אין הסכם בין שני הצדדים, הסכסוך ימשיך לגבות קורבנות. שיכרון הכח הצבאי לא יביא לפתרון. הצד החזק צבאית הוא החלש ערכית. גם הפסקת הקסאמים לא תסיים את הסכסוך. המשך הסכסוך הוא המשך הסבל אצל שני הצדדים. כמו שלא היה הסכם לפני הקסאם לא יהיה הסכם אחריו, כמו שלא היה הסכם לפני החמאס לא יהיה הסכם אחריו. כל עוד אין הסכם - הסכסוך יטופל באמצעים אלימים. אלימות הצבא הישראלי היום בעזה תתן לגיטימציה לפעולות אלימות מהצדדים הפלשתינים כנגד ישראל. יהיה לי קשה לגנות אלימות פלשתינית כלפי ישראל, אפילו אם הנפגעים יהיו חפים מפשע.

התוצאה העיקריות לפעולה הצבאית בעזה, היא צבירת מניות פוליטיות למנהיגות הישראלית הקיימת בעיני העם בישראל. ברק יחזור לתמונה, ציפי לבני והשאר ישמרו לעצמם סיכוי בממשלה הבאה, והעם בישראל ירגיש טוב - "החזרנו להם". זוהי מנהיגות מהסוג הזול, שאין ביכולתה להתמודד עם אתגרים להביא לעם שלה ביטחון, רווחה ואושר.

הצפייה בכלי התקשורת הערבים המביאים דיווחים מהשטח בעזה, מראה לרוב תמונות מזעזעות, ופחות מילים. לאט-לאט גם התקשורת העולמית מתחילה לשדר את הזוועה. בתקשורת הערבית, אחרי ההלם, הקול הדומיננטי הוא להפסיק כל קשר עם ישראל וישראלים, לסגור את כל הנציגויות הישראליות, ולהטיל חרם על כל גורם בינלאומי שיש לו קשר עם ישראל. העולם הערבי רועש ורוגז, מפגין בתמיכה בתושבי עזה, וכתוצר לוואי - בתמיכה בחמאס. הקול המיליטאנטי הוא הקול הדומיננטי, מול המיליטנטיות הישראלית. דווקא אלה שתמכו במשא-ומתן ובדיאלוג עם ישראל - הם אלה שמובילים את ההפגנות. גל ההפגנות קורא להתגייסות למאבק אלים נגד ישראל בכל העולם. הם מבטיחים "רעידת אדמה". הדוברים המרכזיים בכלי התקשורת הם דוברי ועדות ההתנגדות. הרחוב מדבר "מוקאומה" - התנגדות. נכון, הפגנות והצהרות לא יפילו מטוסי תקיפה ולא יעצרו טילים, אבל הם יבטיחו תמיכה חזקה בעמדות הלא מתפשרות. הניסיון להכריע את המערכה בשדה הקרב יסבך יותר את העניינים, וירחיק את אפשרויות הפתרון בהסכמה. העם בישראל הוא זה שישלם את המחיר על תמיכתו במנהיגי מלחמה ובפעולותיהם! סליחה על שאני משתמש במשפט שמצדיק את ההתקפה על תושבי עזה...

אפשר לחסל אנשים, אפשל לחסל יכולת לחימה, אבל אי אפשר לחסל את רצונו של העם הפלשתיני לזכויותיו הלאומיות.

אני מקווה שסערת הרגשות לא פגעה באנושיות שלי.