יונה טורפת

התרגלנו לחשוב שמה שעלול לבודד אותנו בעולם זו "מדיניות הסיפוחים" של הימין, וכך אכן מאיימת לבני על המתנגדים לחלוקת ירושלים. יחד עם זאת, היא מתגאה בחלקה במבצע "עופרת יצוקה", שעורר הפגנות ענק בעולם, גינוי תקשורתי גלובלי, קרע עם טורקיה, חרם בדרום אפריקה וירידה בתמיכה בישראל בדעת הקהל בארה"ב.

האם שאלה את עצמה שרת החוץ, איך קרה שכל זה נפל דווקא על מי שמתגעגעת ליונה של 73'? ואיך פקדו את מחנה השלום שתי מלחמות בהפרש של שנתיים, עם הוקעה בינלאומית, ובתוכה כל מה שהשמאל נוהג לייחס לימין: לאומנות, כוחנות, דורסנות צבאית? ומה גרם לראש ממשלה ש"עייף מלהכות את אויבינו" להנחית על עזה "תגובה לא מידתית", כפי הגדרתו, ולהבטיח עוד?

בעיתון זה (30.1.09) התוודה טייס, שבמבצע האחרון הוא הגיע "לסף סירוב לבצע את מה שמוטל עלינו", בין היתר בגלל "המראות הקשים שלהם היינו אחראים" ובגלל "שימוש מופרז בכוח".

ושוב בעיתון זה (29.1.09) מתואר צה"ל בכתבה של יגאל סרנה כ-"נטול ביקורת ומחאה", בעל "טכנולוגיה של הרג מרחוק... ניכור מלא בין הלוחם לקורבן", ונטען, ש"הצבאיות השתלטה לגמרי על המדינאות, כאילו אין יותר אופציה של שיח".

איך מסתדרים הסטראוטיפים הניציים האלה עם ממשלת היונים של אולמרט, רמון ויולי תמיר? כמה פעמים היו 400,000 מפגינים מיתולוגיים ממלאים את הכיכר, לו הייתה זאת ממשלת ימין?

במקרה של חטיפה דרש "נוהג חניבעל" לרדוף אחרי החוטפים. היום חייבים לירות לעבר הרכב בו מובל החטוף, "כדי שלא יהיה גלעד שליט 2", ומפקד פלוגה דיווח "הנחיתי את החיילים שלי... לא ליפול בשבי גם אם לא ייצאו מזה בחיים". מג'ד הוסיף: "אף חייל לא נחטף... הוא מפוצץ את הרימון עם מי שרוצה לקחת אותו".

מה קרה לנו?

אדם תבוני, כשהנחות היסוד שלו מתהפכות, עושה חושבים ושואל - אולי איפכא מסתברא? אולי דווקא החולשה הליברלית-שמאלנית שדירדרה אותנו לשחרר תמורת שבוי אחד 1,000 מרצחי צמרת, היא המאלצת אותנו היום להתאכזר ולהעדיף את מותו של החייל החטוף הבא?

בגלל האובססיה השמאלנית נגד פעולות קרקעיות ("כיבוש"!) לא תפסנו את ציר פילדלפי והעדפנו הפצצות-הרתעה, למרות סיכון יותר גדול לאותו "ההרג מרחוק" של אזרחים, שקומם נגדנו את העולם.

בישראל של הקו הירוק הייתה מוסכמה, שתמיד ישראל חייבת לתת את המכה הצבאית המקדימה ולהעביר את המלחמה לשטח האויב. רק השטחים שנוספו לנו בששת הימים שיחררו אותנו מן האילוצים האלה שגם הם, מטבע הדברים, מחייבים יתר כוחנות ותוקפנות. מתבקשת הנוסחה המפתיעה: יותר שטחים - פחות כוחנות; יותר שליטה קרקעית - פחות שפיכות דמים, מפני שאין מנוס מתוקפנות כשאין לך עומק אסטרטגי.

ההבטחה השיגרתית של השמאל, שמי שיתקוף אותנו אחרי הנסיגות נכה בו ללא רחמים, קויימה במלואה בעזה, אך תוצאותיה עגומות: מפלה מוסרית ודיפלומטית ואפס הישגים. הלקח המתבקש הוא, שאינך יכול להיות גם בעד נסיגה וגם נגד כוחנות, כי מי שחסר שולי ביטחון וגבו אל הקיר, דווקא הוא - נידון לחיות לנצח על חרבו. ולכן, גם אין זה מקרה, ששתי המלחמות האחרונות שבהן הואשמה ישראל באכזריות, נוהלו ונגרמו על-ידי ממשלות שמאל.

הומניסטים - חפשו לכם בית אידיאולוגי אחר!