שלשום (15.2.09) פורסם בעיתונים, כי חלק מאנשי קדימה מאיימים לפרוש מסיעתם ולחבור לסיעת הליכוד, אם מנהיגתם לבני תוביל את מפלגתה לישיבה באופוזיציה. במיוחד פורסמו בהקשר זה שמותיהם של שאול מופז וזאב בוים, שאיימו, לפי הדיווח, כי יחזרו לליכוד.
בוים, שמפיו הושמעו הדברים, אינו דואג כמובן לטובת עצמו אלא רק לטובת המדינה, שכן כוונתו היא למנוע בצעד כזה הקמת "ממשלה ימנית-קיצונית וחרדית". העובדה שהוא-עצמו הוצג בעבר הלא-רחוק כ"ימני קיצוני", לא גרמה לו לחפש תירוץ נאה יותר לעריקה המתוכננת. ברור כשמש כי גם את אנשי קדימה האחרים מעניינת אך ורק - אך ורק - טובת העם והמדינה, שכן טובתם האישית חשובה בעיניהם כקליפת השום.
על בוים, ועל אחרים, הצפויים להצטרף אליו ממפלגת חסרי החוליות, חבל לשחת מילים. אך יש בהחלט מקום להזהיר את נתניהו מפני מינויו של שאול מופז לתפקיד בכיר, לא כל שכן לתפקיד שר הביטחון, הנושא באחריות לעצם קיומה של המדינה ולשלומם הפיסי של תושביה.
"אלוף החידלון וחוסר האחריות"
בתולדותיה של מדינת ישראל לא היה עדיין, ככל הזכור, פוליטיקאי הזכאי יותר משאול מופז לתואר "אלוף החידלון וחוסר האחריות". שיא השיאים היה, כמובן, בפרשת ההינתקות, והיד לא תלאה מלהקליד שוב את קלונו באותה פרשה טראגית של אסון לאומי.
במשך חמש וחצי שנים כיהן מופז כרמטכ"ל צה"ל - עובדה המעוררת תהיות על התהליכים לבחירת מפקדו העליון של הצבא - וכשר הביטחון. מעריציו ידעו להציגו כ"מר ביטחון", ולא שמענו כי הוא או מישהו אחר התנגד אי-פעם לתואר מחייב זה. במהלך אותן חמש וחצי שנים זעק מופז, מעל ראשי כל הגגות, כי נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומשטחים אחרים תזיק מאוד לבטחונה של מדינת ישראל. בעמדתו זו הצטרף לפטרונו הפוליטי, אריאל שרון, שעדיין השמיע נאומים בסגנון "דין נצרים כדין תל אביב", ודגל פומבית בהישארותנו לנצח נצחים בעזה ובכל חלק אחר של ארץ ישראל.
והנה, בוקר אחד קם אריאל שרון, השמיע בכנס הרצליה את "חזונו" על אודות ה"הינתקות", והכריז כי בעתיד הלא-רחוק לא יישבו עוד יהודים ברצועת עזה. הייתה זו הודעה מרעידת-סיפים, והארץ רעשה וגעשה כמובן בעקבותיה. בליבם של שוחרי ארץ ישראל השלמה, ובעצם בליבו של כל אדם הגון וישר-לב, לא היה ספק כי אותו "מר ביטחון", שהתריע בדיוק מפני המעשה שאריאל שרון הכריז זה-עתה על כוונתו לבצעו, יודיע כי חלקו לא יהיה עוד עם ממשלה כזו וכי, על-פי תפישתו המדינית-ביטחונית, הוא מניח את המפתחות על השולחן ומתפטר.
אך לא איש כשאול מופז יעשה שטות שכזו, היאה אך ורק לתימהוניים הדבקים בדעה ובעיקרון, בניגוד לו-עצמו החף מהבלים כאלה. מאחר שלא היה חבר בכנסת, לאחר שנכשל נסיונו המביש לתעתע בוועדת הבחירות באמצעות שימוש נלוז במשחקי התאריך העברי והלועזי של יום פרישתו מצה"ל, ידע כי התפטרותו או פיטוריו מן הממשלה יהוו למעשה גזר-דין שיאלצו לשבת בבית לכל הפחות עד תום כהונתה של הכנסת ה-16, ועד אז ייתכן שהעם ישכח כליל את מנהיגו הדגול, "מר ביטחון".
מחדל על גבי מחדל
כהרף-עין הפך שאול מופז את עורו והחל לשיר מזמורים בסגנון הפוך לגמרי מאלה ששר בעבר הקרוב: מעתה, כך מופז, לא נזק אלא דווקא תועלת רבה תביא הנסיגה החד-צדדית הצפויה מרצועת עזה ומצפון השומרון. ללא כל התנצלות והסבר בדבר החלפת עורו ודעתו, חצה מופז את הגדר ועבר לשירותה של תועבת ה"הינתקות", בעמדו בראשם של כוחות הגירוש, שתחת הנהגתו בוזבזה שנה שלמה של אימוניהם בקורסים וביחידות, במטרה להכשירם למשימת הרמייה, ההונאה, הגירוש וההרס.
רק כעבור שנה נוספת למדנו על חדלונו המלא של אותו "מר ביטחון" כביכול, בראותנו את כשליו הרבים של צה"ל במלחמת לבנון השנייה. רק אוויל לא יבין כי האשמה בכשלונו החמור של צה"ל; באי-מוכנותו ובאי-הצטיידותו כראוי; בהתפוגגות רוח הקרב הנכונה מלב רבים ממפקדיו, שאולפו לזמר מזמורים המשביעים את רצון ההנהגה המדינית; ובהיעדר תורת-לחימה נאותה ההולמת קרבות נגד ארגון כמו חיזבאללה - מוטלת בעיקר, בראש ובראשונה, על מי שעמד בראש מערכת הביטחון במהלך שש וחצי השנים הקודמות.
על חדלונו המוחלט של "מר ביטחון" זה בישיבות הממשלה והקבינט הביטחוני, למרות שלכאורה היה בעל הניסיון הרב ביותר בענייני ביטחון באותן ישיבות, אפשר לקרוא - ולדמוע במהלך הקריאה - בדוחותיה של ועדת וינוגרד.
לפסול את מופז מכהונה
לאחרונה, במהלך מערכת הבחירות, נזכר מופז בתירוץ שלא שמענו מפיו בתקופת ה"הינתקות": היה עלינו לצאת מעזה, שהיא "המקום הכי צפוף בעולם". לא זו בלבד שמופז לא העלה טיעון זה כאשר טען עדיין כי נסיגה מעזה תסכן את בטחון המדינה - הוא חייב לדעת כי טענת הצפיפות היא כזב שאין לו בסיס: על-פי כל מדד מקצועי של צפיפות האוכלוסיה, שדרות ותל אביב צפופות הרבה יותר מרצועת עזה, ומי שכיהן בעבר הקרוב כרמטכ"ל וכשר הביטחון חייב לדעת זאת.
המאפיין הבולט ביותר לכהונתו של מופז, כרמטכ"ל וכשר הביטחון, הייתה איפוא חוסר-אחריות מוחלטת. איש ביטחון מנוסה, הקובע ברבים קביעה ברורה בדבר הגורמים המסכנים את בטחון המדינה, אינו יכול ואינו רשאי לבצע "פליק-פלאק" לאחור כפי שעשה חסר-אחריות זה, ולדגול בבת-אחת בהיפך המוחלט. המוצא היחיד העומד בפניו, כאשר המנהיג משנה לחלוטין את הכיוון, הוא התפטרות. כל אדם הגון היה נוהג כך, מה גם שהדבר לא היה מביאו אל פת-לחם: הפנסיה הגדולה, המשולמת לו בלאו-הכי בגין כהונותיו בצה"ל ובממשלה, לא הייתה נפגעת.
לסיפור חדלונו של מופז ב"הינתקות" מצטרפות הפרשיות הבולטות האחרות, שכל אחת מהן פוסלת אותו לכהונה בתפקיד אחראי כלשהו:
א. פרשת הפקרתו של הלוחם יוסוף מדחאת בקבר יוסף. במשך שעות ארוכות הסכים הרמטכ"ל מופז להמתין עד בוש ל"עזרתו" של ג'יבריל רג'וב, בעוד לוחם צה"ל גוסס ולבסוף מת מפצעיו, במקום להפגין את יכולתו של צה"ל במלוא עוזה ולהימנע עקרונית, לא רק מעשית, מהיעזרות באותו צדיק, שטובת צה"ל ולוחמיו היא הדבר האחרון המעניין אותו.
ב. פרשת "בית לא עוזבים" הציגה את מופז ככלי ריק וכדחליל. בעוד מכתבו אל חברי מרכז הליכוד נאסף מתיבות הדואר כדי לשלחו אל הנמענים, עזב מופז גם עזב את ה"בית" - אחת המליצות הנבובות השגורות אצלו - וחיש מהר עבר למפלגת האופורטוניזם המושחת, שלדברי מנהיג אחר שלה, מאיר שטרית, היא חפה מכל אידיאולוגיה. העניין שם הוא, כידוע, סתם כסאולוגיה.
ג. פרשת אוטובוס התיירים מרוסיה, שהתהפך ליד אילת, הציגה שוב באור של גיחוך וחוסר-אחריות שופע את שר התחבורה שאול מופז, שטרם ראינו הישג כלשהו שהשיג בתפקידו זה. זמן קצר מאוד לאחר שמונתה ועדת חקירה, לברר את נסיבות התאונה (ככל הידוע, מופז הוא שמינה את הוועדה), ידע השר הגאון לכנס מסיבת עיתונאים, שבה הבהיר לציבור כי אין לו צורך בהבלים כמו ועדת חקירה, שכן הוא יודע בוודאות שהסיבה לתאונה הייתה "בריונות של נהגים". מז"פ, בוחני תאונות, מודיעין משטרתי, חקירת עדים, איסוף ממצאים פיסיים, נתיחות שלאחר המוות, מדידות בשטח, בדיקת כלי הרכב המעורבים, קריאת ה"טכוגרף" והסקת מסקנות מהרשום או ממה שאינו רשום בו - כל אלה קטנים על הגאון לבית מופז. בכל מדינה אחרת, לא היה השר מעלה בדעתו להכריז על דבר שאין לו בו סמכות כלשהי, שכן הסמכות הבלעדית בחקירת תאונות דרכים, ובהסקת מסקנות עובדתיות-טכניות לגביהן, היא בידי המשטרה ולאחר-מכן בידי בית המשפט. באותה פרשה פעל מופז כמו גאון אחר ממפלגתו, מאיר שטרית, שבהיותו שר התחבורה ידע לספר לציבור, חצי שעה לאחר התנגשות הרכבת במשאית ליד קיבוץ רבדים, כי המשאית היא שהתנגשה ברכבת ולא להיפך. גם שם מונתה ועדת חקירה, שלשר הגאון לא היה כל צורך במסקנותיה.
נתניהו, השכל!
אכן, הרכבת הקואליציה היא עניין קשה ומסובך, ולפעמים נאלץ ראש הממשלה המיועד לוותר ויתורים כואבים על דברים בסיסיים. אפשר להניח בוודאות, כי הצעתו למסור לקדימה את משרדי הביטחון והחוץ, גרמה לנתניהו כאבי-בטן לא-קלים. אך עניינו של שאול מופז, ואי-התאמתו הבולטת בעליל לכל תפקיד אחראי, נמצאת מעל לשיקולים אלה. בטוחני כי מעטים מאוד יתייצבו לריב את איבו אם לא ימונה למשרות שבהן הלה חפץ. אחרי ככלות הכל, הוצאת אדם מעגל המועמדים לתפקידים מגדילה מאליה את סיכויי חבריו לזכות במשרה טובה. איש, לבד ממופז עצמו, לא יתאבל איפוא על אי-מינויו, ואילו אנו האזרחים נוכל לנשום לרווחה בחלוף הסכנה.
בנימין נתניהו מוזהר איפוא שלא לשגות ושלא לעשות את הטעות הקשה, העלולה להיות גורלית למדינת ישראל - דהיינו, להימנע ממינויו של שאול מופז לתפקיד בכיר. די לנו בנזקים שיגרום בתפקידים זוטרים.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
