התערבות בג"צ בפעולת הכנסת

לממשלה הבאה צפויות הצעות אי אמון רבות: אם נתניהו יקים ממשלת ימין צרה, הוא יעמוד תמיד תחת האיום של הצעות אי אמון משמאל, אם יקים ממשלת אחדות, כפי שהוא כמעט מתחנן לעשות בימים אלו, סיעות הימין הקיצוני עלולות לנשוך אותו בהצעות אי אמון מימין. בכל מקרה, למרות הטענות כנגד בית המשפט העליון כי הוא "מתערב", מי שתוצאות הצעת אי האמון לא תמצאנה חן בעיניו, כבר ימצא את העילה-לא-עילה לפנות לבג"צ. בדיוק כפי שהתרחש לפני כך וכך שנים בכנסת אחת במדינה אחת ובה סיעות לרוב...

1981: דייקנות יקית: שריד מנסה

בשנת 1981 סיעת העבודה הגישה הצעת אי אמון כנגד הממשלה, אולם יו"ר הכנסת דחה את הדיון מן המועד המקובל לישיבת הכנסת, היינו, יום רביעי בשעה 11:00 בבוקר, לשעות אחה"צ של אותו יום, וזאת בכדי שיהא סיפק בידי חברי הקואליציה לשוב מחו"ל ולהתנגד להצעה. העותרים, ובראשם ח"כ שריד, טענו כי יו"ר הכנסת פוגע בעקרון שלטון החוק בכך שמזניח את שעת הדיון, וזאת בניגוד לסעיף 36(א) לתקנון הכנסת.

השופט ברק (כתוארו אז) קבע כי הערכים המתנגשים הינם מחד, עקרון שלטון החוק אשר גם המחוקק כפוף לו, ומאידך, ריבונותה של הכנסת, בייחוד כאשר מדובר בפועלה של הכנסת בכובעה המנהלי וביחסי הגומלין שלה עם הממשלה. בעוד שלבג"צ הסמכות להתערב בפעולת הכנסת מכוח סעיף 7(ב)(2) לחוק יסוד השפיטה, קרי יש לו סמכות "ליתן הוראות לרשויות המדינה", הרי שעולה השאלה באם ראוי כי בג"צ יתערב.

השופט ברק קבע באותה פרשה (בניגוד לדימוי אשר מנסים להדביק לו כמי שפלש לגבולות סמכותה של הכנסת ועיקר מתוכנו את עקרון הפרדת הרשויות) כי לא ייתכן שבג"צ יתערב התערבות רבה מדי בנהלי הפנים של הכנסת, כי אז לא זו בלבד שתופרענה דרכי עבודת הכנסת אלא גם בית המשפט יוצרף בעתירות. ברק קבע כי רק כאשר הפגם משמעותי ופוגע באופן מהותי ביכולת סיעות האופוזיציה להגיש הצעות אי אמון, יגבר השיקול של עקרון שלטון החוק, אך כל עוד הפגם הוא בבחינת 'זוטי דברים', יגבר עקרון ריבונות הכנסת.

ככלל, קובע ברק, כאשר הכנסת פועלת בכובעה כמחוקק וכגוף מנהלי המסדיר ענייני פנים פרלמנטריים, ימעיט בית המשפט להתערב: הוא יטה יותר להתערב מקום בו הכנסת ממלאת תפקיד מעין שיפוטי. אין לקבוע מסמרות באשר להיקף השפיטות של פעולת הכנסת, ויש לילך ממקרה למקרה בזהירות רבה ועם הזמן. [בג"צ 652/81 שריד נ' יו"ר הכנסת, פ"ד לו (2) 197].

1990: אלוני מנסה

בשנת 1990 הגישה סיעת ר"ץ הצעת אי אמון בממשלה, ויו"ר הכנסת קבע את מועד הישיבה לכ-48 שעות מרגע הגשת הצעת אי האמון, וזאת בניגוד לסעיף 36(א) לתקנון הכנסת אשר קבע כי הצעת אי אמון בממשלה תידון בישיבה הקרובה הבאה. המשיבים טענו בתגובה כי מאז כהונת הכנסת העשירית נוהג הנוהג ולפיו דיון בהצעת אי אמון ידון כעבור כ-48 שעות ממועד הגשתה ולא בחלוף 24 שעות ממועד הגשתה, ברם, העותרים גורסים כי במקרה דנן נדחה הדיון בהצעה לצורך הפעלת מניפולציה פוליטית והיא רצונו של ראש הממשלה לפטר שר מסוים טרם הדיון בהצעת אי האמון. המשיבים הוסיפו וטענו כי העותרים מושתקים מלקבול כנגד נוהג אשר הסכינו עימו כל השנים, מקום בו התוצאה, במקרה הספציפי הזה, אינה לרוחם.

בית המשפט קבע כי הגם שאכן הופר סעיף 36(א) לתקנון, והגם שאין בכוחה של הסכמה בין סיעות הבית לגבור על הוראותיו, הרי שלאור אמות המידה אשר נקבעו ואשר הותוו בבג"צ שריד נ' יו"ר הכנסת, אין להתערב בהחלטת הכנסת.

הנה אם כן, למרות התדמית האקטיביסטית, בית המשפט העליון מרסן את עצמו תוך כבוד לעיקרון הפרדת הרשויות, לעיתים קרובות מדי – למורת רוחם של חברי כנסת אשר סימנו לעצמם תוצאה רצויה וקיוו כי בית המשפט העליון ישמש אותם במאבקם ביריביהם הפוליטיים. [ בג"צ 1179/90 סיעת ר"צ ואח' נ' עובדיה עלי ואח', פ"ד מד(2)31].

שאריות של 'פרשת ההצבעות הכפולות' מלוות אותנו עד עצם היום הזה, לאחר שהוצגה לתקשורת לא מזמן קלטת וידאו של שר האוצר רוני בר-און לוחץ 'פעם אחת יותר מדי' על כפתור ההצבעה.

פרשת ההצבעות הכפולות אשר התרחשה במהלך כהונת הכנסת ה-16 בשנת 2003, הובילה את ח"כ ליצמן, חושף הפרשה דאז, לעתור לבטלותו של חוק ההסדרים אשר הושג בהצבעה כפולה.

הנשיא (בדימ.) ברק קבע כי התשובה לשאלה מה דינה של הצעת החוק – להיבטל או להיוותר על כנה? תוכרע על-פי שתי אמות מידה אשר הינן שני צדדים של אותו המטבע: האחת: מהות הפרת עקרונות היסוד של פעילות הבית, והשנייה: היקף הביקורת השיפוטית. ככל שמהות הפגם יורדת לשורשם של הליכי ההצבעה וקבלת החלטות תקינים בכנסת, כך היקף הביקורת השיפוטית יגדל, ולהפך: מקום בו הפרת הכללים אינה יורדת לשורשו של עניין יש להעדיף את עקרון ריבונות הכנסת.

הואיל וככל שערכי היסוד אשר מונחים ביסוד הליך החקיקה נפגעו יותר, כך יוגבר היקף הביקורת השיפוטית, יש לבחון את אמת המידה של הפגיעה בערכי היסוד אשר מונחים ביסוד הליך החקיקה לאור ארבע שאלות: א. מהם ערכים אלו? ערכים אלו הם ייצוג לכל חברי הבית, שוויון בין הקולות, עקרון הכרעת הרוב.ב. היכן מעוגנים ערכים אלו? בחוק יסוד הכנסת. ג. איזה סוג פגם יוביל לבטלות מכוח חוק הכנסת ומכוח תקנון הכנסת שכמוהו כדין? אך ורק פגם מהותי, וזאת בשל תורת הבטלות היחסית. ד. כיצד יקבע בית המשפט באם הפגם יורד לשורשו של עניין? אם לכאורה הוא פוגע בערכי היסוד של הליכי הכנסת. במקרה דנן עדיין נשמרה הכרעת הרוב בסופו של יום, ועל כן לא נפגעו ערכי היסוד של השיטה הפרלמנטרית, ועל כן יש לדחות את העתירה.

הנה אם כן, שוב, בניגוד לתדמיתו, נוקט בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק ריסון שיפוטי. באותה פרשה קבע בית המשפט כי "בבואו של בית המשפט לבקר פגמים בהליכי חקיקה של הכנסת יש לילך בזהירות" וכן כי "בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ינהג בריסון שיפוטו בהתערבותו בהליכים פנים פרלמנטריים, ועל כן אין להתערב לא בסעדים שנקט יו"ר הכנסת כדי לרפא את הפגם ולא ב'צעד המנע' אשר יינקט כבכדי שפגם זה לא יישנה". [ בג"צ 5131/03 ח"כ יעקב ליצמן נ' יו"ר הכנסת ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.8.04)].