הנשיא האחרון

טובה גדולה יכול מר שמעון פרס לעשות למען עצמו ולמען מדינת ישראל, והיא, להכריז על עצמו כנשיא האחרון של המדינה.

לא מדובר בהכרזה בעלמא, אלא בהכרזה שתהיה גולת הכותרת של מהלך אמיץ, לביטול מוסד הנשיאות. מהלך כזה עשוי להצליח, אם מר שמעון פרס יירתם לכך בכל כוחו, בכל מרצו ובכל כובד משקלו הציבורי.

מה שתרוויח ממהלך כזה מדינת ישראל זה די ברור - לא רק ממון רב, אלא גם ביטולו של השקר הגלוי הגדול ביותר בתחום הפוליטיקה - והוא - כאילו שהנשיא מצעיד מצעד, כאילו שהנשיא חונן אסורים, כאילו שהנשיא - מחליט, כאילו שהנשיא - נשיא.

ומה לו לשמעון פרס לקדם מהלך כזה?

ראשית, יש תקווה כי זה יקרה, וזאת ייאמר לשבחו של פרס אשר אזר אומץ להודות קבל עולם כי ההינתקות - בה תמך ביחד עם שאר השמאלנים והתקשורת - הייתה משגה. ועתה, לאחר שגילה את האמת בעניין ההינתקות, אין אמין ממנו ואין מוסמך ממנו לחשוף את האמת השערורייתית ביחס למוסד הנשיאות, הריק מתוכן ומהשפעה, אך גדוש כבוד, יוקרה וכסף.

שנית, כך ייזכר שמו של שמעון פרס לעד, יותר מכל דבר אחר שאותו יזם - בזכות כהונתו כנשיא האחרון, ובזכות יוזמתו לביטול מוסד הנשיאות.

בעוד מאה שנה, אולי יענה איזה מתחרה צעיר על שאלת מיליון הדולר בתוכנית הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר", אם רק יידע מי היה הנשיא האחרון...

מר שמעון פרס קם בבוקר יום של חול, ועושה דברים שיכל לעשותם ממקום אחר - באלפית התקציב, או אף ללא שום תקציב ציבורי. והוא יודע זאת. גם אם לא ידע זאת עד למועד בחירתו למשרה רמת הדרג, הרי הוא יודע זאת היום. וכך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, במשך חודשים ושנים. זה צריך להיות מתסכל.

לכן הציפייה היא כי מצב זה יעורר את פרס לנקיטת יוזמה ופעולה כנה, אמיתית, מתבקשת, פשוטה - הוא צריך רק להביט נכוחה בראי, ולומר בלי מורא ובלי משוא פנים, שהמלך הוא ערום, ושלא צריך נשיא.