קצב. מאשים [צילום: פלאש 90]
|
|
הביזיון של עדר העיתונאים |
התקשורת מלינה נגד קצב, על שנאם במשך 170 דקות ולאחר מכן סירב להשיב לשאלות ● מאידך-גיסא, נציגי העיתונות כשלו בכך שלא קמו ועזבו
ברנע. נשאר [צילום: לע"מ]
|
||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||
נשיא המדינה לשעבר משה קצב שוב עלה על כוונת כלי התקשורת. הפעם בשל זאת שזימן מסיבת עיתונאים במגרשו הביתי במתנ"ס של קריית מלאכי (יום חמישי, 12.03.09), ולא עמד, כביכול, בציפיות/דרישות נציגי כלי התקשורת. חטאו הגדול, לדידם, הוא לא עצם האישומים נגדו, אלא העובדה שהצליח לשטות בהם - סירובו להשיב לשאלות עיתונאים, למרות שזימונם נעשה תוך הבטחה שישיב לשאלות.
עוד באותו ערב באו איתו חשבון כלי תקשורת רבים. ערוצי הטלוויזיה ורשתות הרדיו, אתרי האינטרנט, ולמחרת - העיתונים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. האשמותיו וטיעוניו - שרבים מהם ראויים לבדיקה ולליבון תקשורתי-ציבורי, לא הוצגו בתקשורת כדבעי. קצב הוצג כאדם הזוי וכמי שכבר הורשע בעבירות מין, וכל זאת על-ידי עיתונאים שישבו ושמעו את דבריו, בקשב רב, במשך כשלוש שעות, ואכלו מרצון את אותם דגים סרוחים.
בדיקת אופן התנהלותם של כלי התקשורת ונציגיהם מלמדת כי הם-הם האשמים העיקריים בפארסה שנוצרה, כפי שנבהיר בהמשך. על-כן לא ברור מדוע הם מלינים דווקא נגד קצב - במקום שיבחנו היכן הם כשלו, וכיצד הגיעו למצב שבו הצליח אדם המואשם בעבירות מין חמורות לעשות בהם שימוש נלוז, מעל ראשם:
מסיבת העיתונאים שהצליח קצב לגייס לעצמו, חידדה כמה אמיתות חמורות הנוגעות להתנהלות הבעייתית של כלי התקשורת בישראל. עיקרן: מרבית העיתונאים מתנהגים/מתנהלים כ"עדר", רבים מהם חסרי חוט שידרה והם אינם מגיבים מיידית גם כאשר הם מרגישים מרומים; מרבית העיתונאים נשלחים על-ידי הבוסים בכלי התקשורת, ואין ביכולתם, למעשה, לנקוט עמדה עצמאית בשטח (למשל: לקום וללכת) בהתאם למה שהם רואים וחווים; מרבית כלי התקשורת עושים שקר בנפשם, ומוליכים שולל את הצופים/הקוראים: מצד אחד הם מלינים על חוסר הגינותו של קצב, שהוליך אותם שולל; ומצד שני הם לא נמנעו משידור דבריו, בשידור חי, במשך זמן רב, ביודעם כי זו ההצגה הטובה ביותר באותו ערב. כך נהגו גם העיתונים הגדולים, בגליון יום השישי.
חמורה במיוחד הייתה התנהגותו של נחום ברנע (ידיעות אחרונות), חתן פרס ישראל אותו קיבל מידיו של אהוד אולמרט, וזאת אחרי שסירסר במידע (אותו חשפנו) כדי לגונן על אולמרט מפני מעשיו המושחתים. במקום לשמש דוגמה, המשיך ברנע לשבת ולהאזין לדבריו של קצב. הוא לא מחה ולא עזב. יותר מכך: בטורו בגליון יום שישי הוא מנסה לפגוע בעיתונאי רינו צרור ומציגו כ-"אחד שרצה לגנוב כותרת", על-אף שצרור היה כאמור היחיד שמחה נגד קצב, עזב את המסיבה ולא שיתף באותו ערב פעולה עם התקשורת שביקשה לראיינו [שלום ירושלמי עזב גם הוא אך מסיבות אחרות: קצב האשימו אישית בפרסום שקרים, טען שירושלמי התנכל לו לאחר שהוא - קצב, גרם לפיטוריו ממעריב, ולא איפשר לו להשיב].
המסקנה העולה מכל האמור לעיל:
אל-לו לציבור לסמוך יתר על המידה על נציגי כלי התקשורת, במיוחד לא על כאלה המקבלים פרסים לאחר שסירסרו במידע. עדיף לצרוך מידע גולמי מכלי תקשורת אלקטרוניים כמו: אתרי אינטרנט, ורשתות רדיו וטלוויזיה המעבירים דברים בשידור חי, מאשר להזדקק לתיווכם של עיתונאים חסרי חוט שידרה שאינם ממלאים כדבעי את תפקידם הציבורי-עיתונאי.
עוד באותו ערב באו איתו חשבון כלי תקשורת רבים. ערוצי הטלוויזיה ורשתות הרדיו, אתרי האינטרנט, ולמחרת - העיתונים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. האשמותיו וטיעוניו - שרבים מהם ראויים לבדיקה ולליבון תקשורתי-ציבורי, לא הוצגו בתקשורת כדבעי. קצב הוצג כאדם הזוי וכמי שכבר הורשע בעבירות מין, וכל זאת על-ידי עיתונאים שישבו ושמעו את דבריו, בקשב רב, במשך כשלוש שעות, ואכלו מרצון את אותם דגים סרוחים.
בדיקת אופן התנהלותם של כלי התקשורת ונציגיהם מלמדת כי הם-הם האשמים העיקריים בפארסה שנוצרה, כפי שנבהיר בהמשך. על-כן לא ברור מדוע הם מלינים דווקא נגד קצב - במקום שיבחנו היכן הם כשלו, וכיצד הגיעו למצב שבו הצליח אדם המואשם בעבירות מין חמורות לעשות בהם שימוש נלוז, מעל ראשם:
- נאומו/טיעוניו של קצב - קצב דיבר ברציפות כמעט שלוש שעות (170 דקות, ליתר דיוק), ותקף בשצף קצף כמה גורמים, ובראשם: היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, הפרקליטות, כמה פוליטיקאים וגם את כלי התקשורת. זו זכותו המלאה להלין נגד אותם גורמים שלגישתו מעוולים נגדו. נאשמים רבים היו שמחים לקבל בימה שכזאת, וקרוב לוודאי שהיו משתמשים בה אם רק היה מתאפשר להם. בל נצפה, אפוא, מקצב או מחשוד/נאשם אחד, לדבר במתקתקות על אותם גורמים הפוגעים בו, לגישתו; ובל נצפה מאדם כעוס שעולמו חרב עליו, שידבר במתינות ובהגיון צרוף;
- התנהלות נציגי כלי התקשורת - נציגיהם של אותם כלי תקשורת שמלינים על קצב, נכחו באותו מתנ"ס בקריית מלאכי. הם ישבו במשך כשלוש שעות ושמעו את דבריו. איש לא כפה עליהם לשבת ולמיטב ידיעתי גם הדלת החוצה לא הייתה חסומה. לכן לא ברור מדוע הם מלינים כאילו כפה עצמו עליהם; ועוד יותר מכך: לא ברור מדוע לא עזבו את הכינוס 40-50 דקות אחרי שקצב החל את דבריו, אם אכן חשבו שהוא מגזים במשך דבריו ומפר עימם את הסיכומים;
- שאלות/תשובות - כינוס מסיבת עיתונאים נעשה כאשר שני הצדדים מסכימים לכך - המזמין, מצד אחד, ונציגי כלי תקשורת, מצד שני. לא יכול להיות אחרת, אלא אם וכאשר מדובר במצב חירום, או כאשר מדובר בהודעה דרמטית שלאחריה חומק האיש מבלי ליתן זמן לשאלות (כמו במקרה של אהוד אולמרט, כשהודיע על-כך שהוא נאלץ להתפטר מהממשלה, בעקבות החקירות נגדו). הדעת נותנת, כי עיתונאי מגיע כדי לשמוע וגם כדי לשאול שאלות, במידת הצורך. אם אחד התנאים הבסיסיים האלה מופר, אזי יכול אותו עיתונאי לקום וללכת. כמה פשוט, כמה נכון. מה חבל שלמעט עיתונאי אחד (רינו צרור) או שניים, המשיכו כל אותם נציגי התקשורת לשבת ולהאזין לדבריו של קצב, במקום לקום וללכת ולפוצץ בפועל את אותה "מסיבת עיתונאים";
מסיבת העיתונאים שהצליח קצב לגייס לעצמו, חידדה כמה אמיתות חמורות הנוגעות להתנהלות הבעייתית של כלי התקשורת בישראל. עיקרן: מרבית העיתונאים מתנהגים/מתנהלים כ"עדר", רבים מהם חסרי חוט שידרה והם אינם מגיבים מיידית גם כאשר הם מרגישים מרומים; מרבית העיתונאים נשלחים על-ידי הבוסים בכלי התקשורת, ואין ביכולתם, למעשה, לנקוט עמדה עצמאית בשטח (למשל: לקום וללכת) בהתאם למה שהם רואים וחווים; מרבית כלי התקשורת עושים שקר בנפשם, ומוליכים שולל את הצופים/הקוראים: מצד אחד הם מלינים על חוסר הגינותו של קצב, שהוליך אותם שולל; ומצד שני הם לא נמנעו משידור דבריו, בשידור חי, במשך זמן רב, ביודעם כי זו ההצגה הטובה ביותר באותו ערב. כך נהגו גם העיתונים הגדולים, בגליון יום השישי.
חמורה במיוחד הייתה התנהגותו של נחום ברנע (ידיעות אחרונות), חתן פרס ישראל אותו קיבל מידיו של אהוד אולמרט, וזאת אחרי שסירסר במידע (אותו חשפנו) כדי לגונן על אולמרט מפני מעשיו המושחתים. במקום לשמש דוגמה, המשיך ברנע לשבת ולהאזין לדבריו של קצב. הוא לא מחה ולא עזב. יותר מכך: בטורו בגליון יום שישי הוא מנסה לפגוע בעיתונאי רינו צרור ומציגו כ-"אחד שרצה לגנוב כותרת", על-אף שצרור היה כאמור היחיד שמחה נגד קצב, עזב את המסיבה ולא שיתף באותו ערב פעולה עם התקשורת שביקשה לראיינו [שלום ירושלמי עזב גם הוא אך מסיבות אחרות: קצב האשימו אישית בפרסום שקרים, טען שירושלמי התנכל לו לאחר שהוא - קצב, גרם לפיטוריו ממעריב, ולא איפשר לו להשיב].
המסקנה העולה מכל האמור לעיל:
אל-לו לציבור לסמוך יתר על המידה על נציגי כלי התקשורת, במיוחד לא על כאלה המקבלים פרסים לאחר שסירסרו במידע. עדיף לצרוך מידע גולמי מכלי תקשורת אלקטרוניים כמו: אתרי אינטרנט, ורשתות רדיו וטלוויזיה המעבירים דברים בשידור חי, מאשר להזדקק לתיווכם של עיתונאים חסרי חוט שידרה שאינם ממלאים כדבעי את תפקידם הציבורי-עיתונאי.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| מושגים | |
|
| |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| הביזיון של עדר העיתונאים |
| תגובות [ 28 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 2 |
|
||||||
| 3 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 4 |
|
||||||
| 5 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 6 |
|
||||||
| 7 |
|
||||||
| 8 |
|
||||||
| 9 |
|
||||||
| 10 |
|
||||||
| 11 |
|
||||||
| 12 |
|
||||||
| 13 |
|
||||||
| 14 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 15 |
|
||||||
| 16 |
|
||||||
| 17 |
|
||||||
| 18 |
|
||||||
| 19 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 20 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 21 |
|
||||||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

