האמת שמאחורי "משמרות הצניעות"

כל מי שמקבל מכות מ"משמרות הצניעות" יודע שמוטל עליו לעבור על כך בשתיקה. אלא שאותה אישה מוכה החליטה להפר את ה"צו" ולהתלונן במשטרה. לאחר חקירה מאומצת נתפס אחד התוקפים, שקיבל משולחיו 2,000 דולר שכר-טירחה, ובתחילת השבוע הוא נידון לארבע שנות-מאסר.

תופעה זו, של "יהרג ובל יעבור" מצד חרדים, שאינם מוכנים להסכין עם מציאות חילונית, איננה חדשה. לא מכבר תקפו צעירים, בשירותם של אותם "משמרות צניעות", אישה חרדית שנסעה באוטובוס. חטאה היחיד היה שהיא סירבה להיענות לתביעתם ולעבור מקדמת האוטובוס אל סופו, והכל משום שלצידה התיישב חייל.

והיה גם מקרה של אברך-ישיבה, שסירב, בתוקף, למלא אחר הוראת כרטיס הטיסה שלו. אותו אברך נוכח, לחרדתו, שיהא עליו לשבת במטוס לצידה של אישה. כל ניסיונותיה של הדיילת למצוא לו מקום חלופי - העלו חרס. בסופו של דבר ביכר האברך לבלות את שהייתו במטוס בעמידה, כל אימת שהקברניט התיר זאת. בעת שהנוסעים הצטוו לשבת ולחגור חגורות - הוזמן האברך, בלית ברירה, לשבת בקדמת המטוס, באחד המושבים המיועדים לדיילות.

לידתם של "משמרות הצניעות" - בשנות ה-60 של המאה החולפת. מי שהקים אותם היה גוף שהתהדר בשם "הוועד להגנת קודשי ישראל". מאחוריו עמד רב צעיר ונמרץ, אחד מרבני שכונת מאה שערים בירושלים של אותם ימים, שפעל בנחישות, בסתר, אבל עם הרבה רעש.

אבל, לא רק נשים חילוניות הן מטרת-גידופים ל"משמרות הצניעות". הייתה זו גם מנת-חלקם של...רבנים שסרחו. אחת הידיעות שפירסמתי באותם ימים הייתה על מכתב-איום ברצח שנשלח לרב זולטי, אז רבה של ירושלים. הרב נדרש אז להתפטר, לאלתר, מכהונתו ה"טמאה", כאשר קיבל על עצמו "כהונת רב עיר השלום", בנתנו בכך יד ל"שותפים טמאים, מחרחרי מלחמה" בניהול העיר.

והיו גם מכתבי-איום לפתולוגים ירושלמיים, כמו פרופסור אלכסנדר לאופר ויוחנן רוס, על שנהגו לנתח ניתוחים שלאחר המוות במי שהלכו לעולמם. במכתבים אלה, שנכתבו במכונת-כתיבה, ושנעדרו חתימת כותביהם, כדי לטשטש, בעליל, את זהותם - איימו מחבריהם להתנכל לבני-משפחותיהם של הפתולוגים, אם לא יחדלו לאלתר מ"המעשים הנפשעים" שלהם.

גם כותב שורות אלה סומן, באחד הימים, כמטרה ברורה. היה זה כשמצאתי, בוקר בהיר, בתיבת הדואר שלי, מעטפה, נוטפת סירחון-אימים. משפתחתי אותה - מיהר המרצע לצאת מן השק: היה זה, לא פחות ולא יותר, מכתב-איום. נאמר בו: "לפושע לייב: הגיע הזמן שתלמד את הלקח הנדרש. אסור לך לשמש לפה לפושעים הפתולוגים". וכדי להסיר כל ספק, צורפה למכתב גם גופתו הרקובה של עכבר קטן, עדיין נוטף דם, ולצידו...מזלג, מגולגל בנייר עוטף פנימי. "בפעם הבאה" - הוזהרתי במכתב - "זו תהיה סכין"...

המכתב, עם הפריטים הנלווים, הועבר אחר כבוד למשטרה, אבל ידה של זו קצרה מלהושיע. עד עצם היום הזה לא עלה בידה לפענח מי אכן היו שולחיו של המכתב המסריח הזה...

בהיותי אותה עת כתב ידיעות אחרונות, שכיסה, בין היתר, גם את תחום הדת והיהדות, טרח אותו רב ליידע אותי, כמעט מדי יום, ובלעדית, ב"סקופים" שלו על מעללי ה"וועד" - שלא היה אלא שם-קוד ל"משמרות הצניעות". מסתבר שכבר אז נהגו ה"משמרות" האלה, שאוכלסו באברכים, לעלות לאוטובוסים הירושלמיים ולעשות בהם "סדר". גבר, שישב לצידה של אישה, התבקש, תחילה בסבר פנים יפות, להעתיק את מקומו, ורק משלא עלה הדבר בידי האברכים המפצירים - הם לא היססו להקים אותו בכוח, "למען יראו וייראו". בסופו של דבר נוצרו בדרך זו, לא אחת, שני טורים נפרדים באוטובוס: אחד של נשים ושני של גברים. כ"מודל" לכך שימש אורח החיים היומיומי, שהיה נהוג מימים ימימה בשכונה הירושלמית החרדית, "מאה שערים". בכל חנות בשכונה הפרידה מחיצה בין גברים ונשים, שהמתינו בתור לקופה.

"משמרות הצניעות" גם דאגו להקפיד על לבוש הולם לבנות ישראל, כל אימת שהן חלפו ברחובותיה של "מאה שערים". את הקירות בשכונה עיטר, ומעטר גם היום, "קול קורא", ובו אזהרה חמורה לבנות המין החלש ש"לא לסטות מדרך הישר ולהתלבש בלבוש צנוע והולם, כדת משה וישראל". ובולטים גם ה"פשקווילים" נגד "הפריצות השוררת ברחוב החילוני", ואזהרה חמורה לבל תועתק זו אל "השכונה הקדושה".