תענוגות העברית: ד. אבירים ונושאי כלים

אם אתה משה רבנו, ורצונך להנחיל לעם העבדים חוקה מוסרית נשגבה וספר חוקים מפורט ומשוכלל, עליך להסמיך ראשי שבטים, שופטים ושוטרים אשר יחילו את החוקים הלכה למעשה. אם אתה נפוליון, ורצונך לכבוש את אירופה, עליך למנות מפקדים מוכשרים ובעלי תעוזה, שיילכו אחריך באש ובמים ויוציאו לפועל בשדות הקרב את האסטרטגיות הגדולות שלך. ואם אתה אליעזר בן-יהודה, ורצונך שהעם היושב בציון ידבר בעברית על כל דבר - גדול כקטן, עליך למצוא כמה אנשי חינוך ומורים שיאמינו ברעיון ויהיו מוכנים לייחד את זמנם ואת מרצם להעברת המילים המחודשות משולחן הכתיבה שלך אל פיותיהם של ילדי הגן ובית הספר.

בחרת להיות מחיֶה לשון - טוב שיהיה לך חבר כמו דוד ילין, בנם של יהושע ילין ושֶׂרח לבית יהודה, שהיה התלמיד האשכנזי הראשון בבית הספר של "כל ישראל חברים". החרדים האשכנזים הגיבו בחריפות על דרך חינוכו הנועזת של הנער דוד, החרימו את המשפחה ושללו ממנה את הזכות לקבל כספים מן "החלוקה". ואולם לא משפחה כמשפחת ילין תירתע מכך. האב, יהושע ילין, היה הראשון בירושלים שקנה אדמה חקלאית (את המילה "חקלאי" חידש לימים בנו דוד) וכבר ב-1860החל לעבד שטחים מחוץ לעיר, ליד הכפר קולוניה, ועל שטחים אלה נוסדה ב-1891 המושבה מוצא. ילין האב היה גם ממייסדי "נחלת שבעה", השכונה השלישית מחוץ לחומות, וב-1876 ניסה לקנות אדמות ליד יריחו, כדי להקים שם מושבה ושמה "פתח תקוה", ורק בגלל קשיים מצד הטורקים, זכתה אֵם המושבות להיוולד על יד מקורות הירקון ולא ליד הירדן.

ספרו "זכרונות לבן-ירושלים" הוא מקור מצוין להכרת ירושלים במאה ה-19.


דוד ילין - ירושלמי אמיתי

הבן, דוד, מיזג באישיותו את התעוזה ואת החריפות האשכנזית של אביו ואת הנעימות המזרחית של אמו, והיה בכך ירושלמי אמיתי, משכיל, מעמיק, ענוותן, נוח לבריות ומתון בכל הליכותיו - אוסף של תכונות שאיזנו היטב את תכונותיו של חברו הסוער אליעזר בן-יהודה. ילין כתב מילון עברי משלו (יחד עם יהודה גור), כתב פירושים לספר איוב ולספר ישעיהו, חקר את שירת ספרד היהודית תוך שימוש בידיעותיו בלשון הערבית, פרסם ספר מקיף על אודותיה ותרגם ספרים מלשונות אירופה. מאמרה של עפרה מייטליס בכתב העת החדש והמרתק "דעת לשון - מחקרים בלשון העברית לתקופותיה" (בעריכת יהודית הנשקה וסיגלית רוזמרין ובהוצאת מכללת אפרתה) מחיה את דמותו של ילין ומצייר אותו כמחנך עברי מובהק, מייסד בית המדרש למורים בירושלים, שאותו תכנן כבית ספר דתי, חוקר מעמיק בערבית, כשם שהיה בקי בעברית על כל רבדיה, ואדם יצירתי שחידש מילים רבות ובהן "בדיחה", "תעמולה" ו"מצפן".

ילין היה אדם דתי, בעל משפחה גדולה, ונמנע מעימותים. אולם במלחמת השפות, כלומר בעת המאבק נגד ההוראה בגרמנית בטכניון ובמוסדות חינוך אחרים, נכנס לשדה המערכה ונקט עמדה נחרצת לטובת ההוראה בעברית. אחרי שנים רבות של עבודה במוסדות "עזרה", ששפתם הייתה גרמנית, הביאה אותו הנאמנות לעיקרון של תחיית הלשון העברית לסיכון פרנסתו ועתיד משפחתו.

ילין היה מסור להוראה, לא הועיד את עצמו לתפקידים רמי דרג ולא ביקש לעצמו כיבודים, אך ידיעותיו המעמיקות הקנו לו את תפקיד נשיא ועד הלשון מ-1912 ועד מותו ב-1941. כשקיבל את התפקיד, דיברו עברית רק מעטים מתושבי הארץ היהודים; כשהלך לעולמו, דיברו עברית מאות אלפים, כשלושה רבעים מכלל אנשי היישוב. הוא חי קרוב לעשרים שנה אחרי בן-יהודה וראה בהצלחת המהפכה שבה החלו שניהם בצעירותם, אי אז, בירושלים המאובקת שעל גבול המדבר, בימיו של הסולטן העריץ עבדול חמיד השני.

איש אחר כלבבו, שליח מסור של הכת הקטנה של דוברי עברית בלבד, מצא בן-יהודה בדמותו של דוד יודילוביץ', שהגיע ארצה ב-1882 מרומניה עם הביל"ויים ועבד עימם במקווה-ישראל. הוא היה בין הבחורים שקיבלו את הצעתו של ר' יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית, לעלות לירושלים במסגרת קבוצה שנקראה "שיבת החרש והמסגר" - כדי ללמוד מקצועות מועילים שלא היו עד אז בידי יהודים. יודילוביץ' הלך לאזור שער יפו, אל בית המלאכה של הטמפלרי גוטליב דאה, והחל ללמוד אצלו "חרשות סכינים". הוא לבדו למד אומנות זאת. ארבעת חבריו למדו לעבוד בעץ או במתכת אך ההתמחות בסכינים הייתה רק שלו וכבר בכך ניכר היה שהוא טיפוס מיוחד. יודילוביץ' וארבעת חבריו, חמשת "שוליות האומנים", עבדו כל היום ובלילה התעמקו בלימוד ובמחקר.

יודילוביץ' (ובנוסח אחר: יודילביץ'), רציני ומקצוען בכל דבר, נסע להשתלמות מקצועית של שנה וחצי אצל אומן סכינים פריסאי, וגם שם עבד בימים ושקע בחקר המקורות היהודיים בלילות.

כשחזר ארצה, דבק ברעיונותיו של אליעזר בן-יהודה והחליט להתרכז בהוראת הלשון העברית. הוא החל לעבוד בראשון-לציון בבית הספר "חביב" - "בית הספר העברי הראשון" של מרדכי לובמן - והתעקש ללמד הכל, כלומר את כל מקצועות הלימוד, בעברית בלבד. הלשונות שדוברו אז בראשון-לציון היו יידיש, טורקית, צרפתית, רוסית ורומנית, והרעיון שילדיהם הקטנים יתחילו לדבר פתאום רק עברית נראה לאנשיה תמוה מאוד. בעיניהם דמה הדבר למצב שבו מישהו בימינו היה מעלה תוכנית ללמד את כל הילדים ארמית, שבה דיבר פעם עם ישראל ברהיטות, כדי שידברו בשפה זו בלבד. ספרי לימוד מתאימים בעברית לא היו בנמצא, והמחסור המתמיד במילים גרם לדוברי העברית להישמע מקוטעים, כאילו הייתה להם מחלת גרון. איכרי ראשון פשוט דחו על הסף את הרעיון של העברית כלשון בלבדית.

המורה יודילוביץ' לא נבהל ונקט תכסיס מפתיע: הוא החל ללמד פעוטות בגן הילדים, מוסד שעצם קיומו היה אז חידוש מרעיש, שהובא היישר מפריס על-ידי פקידיו של הברון רוטשילד. המומחה לסכינים, האיש שכבר הספיק לחבר כמה ספרי לימוד והיה מוכר כאיש חינוך בכיר, לא ראה בכך משום ירידת מדרגה. אדרבא, הוא הבין כי המלאך הממונה על העברית נתן בידו את המפתח לניצחון. יודילוביץ' ומורים שחברו אליו גרמו לכך שהגננת הראשונה של המושבה, אסתר שפירא, תשתלם בירושלים במקום בפריס, למגינת ליבם של פקידי הברון, ובעזרתה הקימו את הגן הראשון בעברית, גן א', המתקיים בראשון-לציון המעטירה עד עצם היום הזה.

דוד יודילוביץ' היה איש הרוח ואיש המעשה הבולט בראשון-לציון ומילא תפקידים ציבוריים חשובים. בין היתר היה מזכיר המושבה, מזכיר היקב, נציג היקב במזרח הרחוק - בסין, ביפן ובמדינות אחרות - אך לא פעילויותיו אלה שינו את ההיסטוריה. "ירידתו" לגן הילדים היא שעשתה זאת. כאשר הפעוטות החלו לדבר עברית בבית, על אף שחסרו להם מילים כמו גרביים או מגבת שעדיין לא הומצאו, הבינו גם האיכרים השמרניים ביותר שאין להם ברירה והחלו לדבר עברית אף הם.