פילוג "העבודה" - ראוי לציבור?

פעם, בנאום מפורסם, דמיין מישהו את החברים בעבודה כלווייתנים ששוחים אל החוף שמתעקשים להתאבד. היום, אלה "השבעה", שהפכו לסרדינים פוליטיים. העיקר להיות באופוזיציה ולעזאזל היתר. מכתב "השבעה" לנתניהו, כאילו מו"מ של יו"ר ההסתדרות, למשל, איננו לגיטימי, מגבירה את התחושה שכל אחד משבעת הח"כים הללו מזכיר איזשהו פינוקיו שמנגב חומוס. האם יולי תמיר וחבריה שכחו למשל איך הם הגניבו ליצחק רבין ז"ל את תוכנית אוסלו? ברשות? בסמכות? הטיעון של "השבעה" במכתב לנתניהו הוא על כן בחזקת "טובל ושרץ בידו".

גם הצביעות הפוליטית אותה מובילה ח"כ יחימוביץ' דוחה כל מצביע ומצביע בישראל. בהנחיית נתניהו, ח"כ מהליכוד, גדעון סער בנה את הקריירה שלו, בשיתוף פעולה מלא ובהסכמה מרצון של שלי יחימוביץ' וארגוני הנשים, שניהם העבירו את חוק הקופאיות, את חוק הארכת חופשת לידה ואחרים. החברותא של יחימוביץ' עם ח"כ מהליכוד הייתה כל כך הדוקה עד כדי שישנם חברי כנסת הטוענים כי דווקא ח"כ שלי יחימוביץ' היא זו שהרחיקה לכת כשהיא "שפוסלת את פרידמן בשליחות מישהו אחר שמעוניין בתיק". הכוונה היא לח"כ גדעון סער מהליכוד, שאכן רואה עצמו ראוי לתפקיד. ועכשיו פתאום חזות הכל היא הקלישאה "הכל בגלל ביבי וליברמן והליכוד" זוהי צביעות נטו. להיפגש עם נתניהו הוא דבר שאיננו ראוי, אבל פגישות של חברי "השבעה" עם מכחיש השואה "הציוני" אבו מאזן זה בסדר. צביעות והתבזות עצמית שכזו הם אשר דוחים את הציבור מלהצביע עבודה, ואין לזה כל קשר עם ישיבה באופוזיציה או בקואליציה.

המשותף לכל "השבעה" הוא שהם באופן לגיטימי שמאלנים בדעתם. אין הם מייצגים מלחמת דורות בעבודה. עמיר פרץ ודוח וינוגרד לא מייצגים חידוש אלא אופורטוניזם פוליטי. כך גם אופיר פינס כשרצה להצטרף למרצ. יש כאן קרב על דרך. "השבעה" כחברת "המשקם הפוליטי" בדרכה לאופוזיציה, מכניסים עצמם לתהליך סחרור. בעבר, מפלגת העבודה הייתה מפלגת שלטון שהפכה, למפלגת אלטרנטיבה לשלטון. אחר כך הפכה בגלל השמאליות שלה, למפלגה שהיא חלק מהשלטון. ועכשיו, בכנסת הנוכחית, מציעים לה חברים מתוכה להיות מחוץ לשלטון (אופוזיציה). ובדרך זו, המוצעת, כהמשך לוגי לתהליך, בכנסת הבאה העבודה תהיה מפלגה לא רק מחוץ לשלטון אלא גם מחוץ לכנסת. כי הרי זהו כאמור המשך לוגי לתהליך. כי העם הרי זז ימינה.

איך קרה כל התהליך הזה? ראשי המפלגה הזו, במיוחד "השבעה", לא הבינו ולא התאימו עצמם בדרכם את המציאות המשתנה, של הכלכלה, של החברה, של הדמוגרפיה, של הגיאופוליטיקה הפנימית והחיצונית גם עם הפלשתינים. העולם משתנה. בריה"מ התפרקה, חומת ברלין נפלה, ישנה גלובליזציה כלכלית, יש אינטרנט, תקשורת בכל פינה, הקיבוצים כבר אינם "חברה שיוונית" כי עברו הפרטה. כך גם המושבים. "שלום תמורת שטחים" לא עובד. "ההינתקות" לא עובדת. ולפלשתינים יש כבר "שתי מדינות". ואין עם מי לעשות שלום. ואוסלו "הניב" 1,500 ישראלים הרוגים ואחריו היו גם מלחמות עם הפלשתינים, והטרור נמשך. ועכשיו חלק מהערבים בישראל חותרים לאוטונומיה בתוך גבולות 67. ובכל אלה, בדרך לאופוזיציה, "שתי מדינות" היא עדיין המנטרה של חזות הכל אצל "השבעה". מי מאמין להם?

ובכל אלה, חברי "השבעה" גוררים את חבריהם להמשיך ולדקלם את אותן סיסמאות, מנטרות של אותו קיבעון מחשבתי פוליטי. ברור שהעבודה לא נכשלה בבחירות בגלל ספין תקשורתי ולא מקמפיין שנוהל לא נכון. גם לא בגלל אהוד ברק (היחיד שניצח את הימין בעת האחרונה). לולא הוא, העבודה הייתה היום עם 7 מנדטים. מפלגת העבודה נכשלה בגין הדרך. הדרך והביצועים של "השבעה" אנשי שמאל, הם שגררו את העבודה לקיבעון הדעתי השמאלני הפטאלי. "השבעה" ותומכיהם אשר רוממות הרוח האופוזיציונית בגרונם, אשר מניפים היום את דגל "האופוזיציה הלוחמת והמשקמת", הם האשמים העיקריים למפלתה של העבודה בבחירות האחרונות.

מאידך, השיקום של העבודה, כפי שמציעים "השבעה", שמשמעותו להפוך מ"שמאל" למשהו ששמו "לסוציאל דמוקרט" - זהו סוג של "אברא כדברא" פוליטי, שלמעשה, בא לממש "מיחזור פוליטי" של שמאל נואש תבוסתן הקובע שהשמאל מעיד בעצמו על עצמו שכשל, וגם מחליף את שמו. ועוד יותר, הטענה ששיקום אפשרי אך רק באופוזיציה, היא טענה פיקטיבית שאין לה שחר ומשוללת כל יסוד הגיוני.

למעשה, מה שעומד על הפרק היא ההצעה של "השבעה" להזדהות עם "הדרך" הממוחזרת הכושלת של השמאל, הוא אשר השתלט על מפלגת העבודה, והוא אשר גרם להתרסקות העבודה, והוא אשר יביא אותה לאבדון בכל מקום, בקואליציה ואו באופוזיציה. ברור הוא שמפלגת העבודה היא תחת אזהרה בפני פשיטת רגל מדינית, חברתית וכלכלית תרתי משמע.

ראוי להבחין כי חלק "מהשבעה" ותומכיהם שמניפים עכשיו בהתלהבות את דגל ה"אופוזיציה הלוחמת", רחמנא לצלן, להם וקודם כל עליהם, נופלת מלוא האחריות והחלק הנכבד בכישלונות העבודה והתרסקותה. הם לא התאימו עצמם למציאות דינאמית משתנה, הם לא למדו מה חושב העם, הם לא למדו מה נחוץ לעם, ולא למדו מה ראוי לומר לעם ולפעול עבורו בהקשרים אלו. הם חושבים כי עכשיו מאמינים להם בהיותם "סוציאל דמוקרט". אפילו פרופסור אמנון רובינשטיין הפיק לקח כשעזב את מרצ ואמר "החברים הטובים שלי במרצ, ירדו מהפסים בגלל הצורך לרצות את הפלשתינים בכל מקרה ובכל מצב" (מוסף הארץ, 16.2.07). וגם הנשיא שמעון פרס הפיק את לקחיו כשאמר "הנוסחה שטחים תמורת טילים איננה עובדת", בנאום באוניברסיטת אוקספורד (אנגליה, 18.11.08). אופיר פינס הוא אשר הביא את עמיר פרץ לעבודה. והוא אשר "הבריח" את שמעון פרס ואנשים מהעבודה. ועכשיו בשמאלניות שלהם מנסים להבריח את ברק. חד גדיא פוליטי.

אשר על כן, הרי לנו עוד דוגמא. כשהדרך שגויה ואיננה ראויה, וחוזרים על שגיאות ההיסטוריה, שוב ושוב, כל פעם המחיר עולה, כלומר פחות מנדטים, עד שנמחקים. זה לא משנה אם אתה בקואליציה או באופוזיציה, וגם אם תחליף את שמך מ"סוציאל דמוקרט" ל"שמאל". לכן, התפלגות ואו פרישה של השמאל מהעבודה, היא האופציה האמיתית הראויה שעומדת בפני הציבור שרוצה ממשלה בה יהיו ברק ונתניהו. זוהי תקווה ולא סיכון.