תוכנית ויסקונסין, כאמור, אמורה להתפשט על פני כל הארץ - במידה וביבי את שטיינץ את נערי האוצר יאשרו את הפיכת הניסוי הכושל לכשלון כלל ארצי. עם אישור התקציב הדו-שנתי, ביולי, עלולים נערי האוצר להפוך את תוכנית ויסקונסין לכלל ארצית.
תוכנית ויסקונסין מחייבת את משתתפיה, כאשר הם מקבלים הבטחת הכנסה, גם אם הם עובדים והבטחת ההכנסה אינה אלא השלמת הכנסה, להשתתף במשך כשלושים שעות שבועיות בתוכנית "רכישת הרגלי עבודה" (שכבר יש להם), אשר בה כפופים הנכפים לכל גחמה של פקידי התוכנית: נאסר עליהם לקום ללא רשות, הם נכפים להשתתף בסדנאות מטופשות וחסרות ערך אשר התוו עבורם מתוך תפיסה
פטרונית פקידוני התוכנית.
כאשר אדם מצוי בהליך של חיפוש עבודה, הליך זה גוזל ממנו לרוב שעה, שעתיים, שלוש שעות ביום.
אין כל הצדקה, כל עוד אדם מצוי בהליכי חיפוש עבודה, כי 'יתפסו' את זמנו מתוך רצון פטרוני לחנכו מחדש. זמנו הפרטי של אדם נועד להעשרתו העצמית, לתחביביו, לתחומי עיסוקו, לטיפול במשפחתו ובענייניו הפרטיים. ניסיון לכפות תוכנית חיצונית על זמן זה, מעבר למעט הזמן הדרוש בכל יום לצורכי חיפוש עבודה, אינו
מידתי, הוא
פטרוני, ו
טוטליטרי. לאיזה אדם יש זכות להשתלט על זמנו של אדם אחר ולאלץ אותו לבצע במהלך זמן זה דברים שאינו רוצה לבצע? זוהי התגשמות הטוטליטריות.
אבי פרש לפני X שנים ממשרה בטוחה בתעשיה הצבאית. הוא רצה להיות עצמאי. במשך שלוש שנים 'התבחבש' במה שנראה מן הצד כחוסר מעש. הוא ניסה דברים, זרק אותם לפח, ניסה דברים חדשים, נדד מעיסוק לעיסוק, עד שמצא את התחום הראוי. בתום שלוש שנות 'נדידה' מעיסוק לעיסוק, ניסיונות ליוזמות עסקיות ושהות מרובה בחדר העבודה שלו תוך שבירות הראש באשר ל'מה יהא עיסוקו', הוא הקים חברה קטנה, שלרבות הימים הפכה לחברה גדולה יותר שמעסיקה מספר רב שלעובדים באופן קבוע, מייצאת מוצרים לחו"ל, מכניסה מטבע זר לארץ, משלמת מסים נכבדים לאוצר המדינה ואף תורמת בכל שנה סכומים ניכרים למטרות חברתיות. באמצעות החברה הזו הוא פרנס בכבוד את משפחתו. הוא סיפר לי בדיעבד שבמשך חודשים ישב על המדוכה, ומי שתבונן בו מן הצד סבר ש'אינו עושה כלום', אך הוא חשב ותכנן ו'העסיק את הראש' בהגיית רעיונות ל'עסק הבא שלו' (שבסופו של דבר הצליח).
אם אני חושבת על מה שהיה עולה בגורלו לו פקידוני ויסקונסין היו נכנסים לתמונה, זה היה נראה בערך כך: במקום לשבת בחדר העבודה שבביתו, ולקדוח במוחו תוכניות עסקיות, תוך מעבר שלבי
ניסוי וטעייה שהם חיוניים לגיבוש עסק מתחיל, ובלעדיהם אי-אפשר, הם היו מאלצים אותו להשתתף בתוכניות מטופשות, תוך שפקידים צעירים ממנו בכמה שנים היו מרצים לו בקול פטרוני על 'התאמת בגדים', על 'נימוסים והליכות' ועל 'הרגלי עבודה'. הצורך להשתעבד לתוכנית ה"חינוך מחדש" לא היה מאפשר לו את הזמן לשבת על המדוכה ולהגות את תוכניותיו הכלכליות, אשר התגשמו בסופו של יום, גם אם לא בהקדם האפשרי, אלא לאחר שלב התגבשות בן שלוש שנות 'ניסוי וטעיה'.
זמנו הפרטי של אדם הוא הנכס היקר ביותר שיש לו. במקרה של אבי, זה סייע לו לפתח עסק משגשג. אני יכולה להניח כי עסקים רבים נולדו מאנשים שהתרוצצו חודשים בשלבי 'ניסוי וטעיה' עד שלבסוף יוזמות עסקיות אלו הבשילו לכדי עסקים משגשגים שסיפקו מקומות עבודה יציבים לרבים אחרים.
זמנו הפרטי של אדם הוא המתחם שבו אדם מפתח את אישיותו, את כישוריו, פיתוח שלעיתים מניב גם תוצאה כלכלית, אשר מובילה לתועלת לאדם עצמו, לעיתים גם לאחרים (כמו במקרה שתיארתי לעיל).
אין ספק שלא כל האנשים מנצלים את זמנם הפרטי בכדי לעשות את הצעדים הראשונים בשיטת 'ניסוי וטעיה' של עסק מתחיל, אך הרעיון הוא ברור.
זמנו הפרטי של אדם הוא כלי להגשמתו העצמית. אחדים עושים תארים אקדמאים, אחרים כותבים ספרים, אחרים יוצרים יצירה מקורית ואחרים מבלים בחיק משפחתם.
כפייה שלטונית (באמצעות גורם פרטי- תוכנית ויסקונסין) על זמנם הפרטי של אנשים כאשר אין בכך צורך ממשי של עבודה אלא צורך של 'חינוך מחדש', הינה אקט איום, טוטליטרי. היא גוזלת מאדם את השטח הפרטי של חייו, את זמנו הפרטי, את יכולתו להגשים את עצמו ואת מאוויו. היא משולה לדחיפת יד בלתי רצונית לגופו של אדם. שכן כפי שגופו הוא החלק הגשמי של חייו, זמנו הוא החלק הרוחני/איכותי של חייו. לשלטון (גם באמצעות גורמים פרטיים) אסור 'לדחוף ידיים' לגופם של האזרחים. גם לא לחייהם (זמנם הפרטי).
|
|
|
|
גם זה העסק של הפקידונים? [צילום: AP]
|
|
|
ק' הייתה אם חד הורית אשר הסיוט הגדול ביותר שלה התרחש. ביתה הייתה מתנהגת מוזר כששבה מגן הילדים. היא הייתה מסתגרת שעות בחדר האמבטיה ומסרבת לצאת משם, מאבדת ריכוז, נראית כאילו היא שקועה בעולם אחר כאשר מדברים אליה. היא חדלה לדבר עם חבריה, והתחילה לדבר עם הבובות והדובים שלה. היא נתקה כל מגע חברתי. היא סירבה לאכול. היא סירבה להשאר לבד עם הבייביסיטר ופרצה בצווחות איימים כל אימת שק' יצאה מן הבית, אפילו לזמן קצר. היא סירבה לעזוב את אמה. ק' למדה כעבור זמן לא רב, כי הסיוט שכל אם מפחדת ממנו התגשם: ביתה בת החמש הייתה קורבן לתקיפה מינית מצד איש האבטחה בגן הילדים.
ק' החלה תהליך ממושך וקשה. היא נשארה בבית תקופה מסוימת בכדי להיות עם בתה ולהקנות לה ביטחון.
הליך הגשת התלונה במשטרה היה הליך מפרך נפשית ורגשית. ק' הייתה צריכה להכיל את התקפי הזעם של ביתה לאחר כל חקירה משטרתית אצל חוקר הילדים. ק' הייתה מזמינה את הקניות בסופר דרך האינטרנט בשל הפחדים של ביתה להשאר לבד בבית, אפילו כשאימה יוצאת לסופר, כמו גם פחדיה להלוות אליה לסופר. היא פטרה את הביביסיטר בשל חוסר האמון של ילדתה בזרים. היא הקדישה במסירות תקופה ארוכה לשיקומה של ביתה ועשתה כן לבד לחלוטין.
החיים בסביבה שמרנית שבה מאשימים את קורבן האונס חייבו אותה לשמור על סודיות ועל דיסקרטיות, בכדי שביתה לא תוכתם בעתיד כ'מי שעברה את זה'.
ק' עבדה בשלושת רבעי משרה, אולם משום שלא השתכרה דייה, קיבלה השלמת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי, וכך אולצה להשתתף בתוכנית ויסקונסין כשזו הגיעה לעיר מגוריה: חדרה.
לאור הטרגדיה של ביתה היא נעדרה רבות מן התוכנית. היא לא הייתה מסוגלת להסביר לפקידי התוכנית את אשר אירע ואת הנסיבות להיעדרותה. מרבית תושבי השכונה היו משתתפים בתוכנית/עובדים בתוכנית וק' ידעה שאם תסביר את הסיבות להיעדרותה, הדבר ייוודע בשכונה והטראומה של ביתה רק תוגבר. ק' עשתה הכל בכדי לגונן על ביתה בתקופה קשה זו. קצבתה של ק' נשללה, והיא וביתה נותרו ללא פת לחם, תוך שהן מדרדרות ממצוקה קשה אחת לשנייה.
הסיפור שסיפרתי עכשיו הוא סיפור בדוי, איך אינו בדיוני. סיפורים כאלו מתרחשים כל הזמן. אנשים שונים מתמודדים עם אירועים פרטיים שונים (מחלות, טרגדיות, הליכים משפטיים, תאונות וכדומה), אשר דורשים הקדשת זמן ואנרגיות. אנשים רבים נלקעו למצוקות אישיות אשר אילצו אותם לפנות במשך שנה או שנתיים זמן מעיסוקים אחרים ולהקדיש זמנם לטיפול בטרגדיה או באירוע הפרטי שהתרגש עליהם. לעיתים אנשים אינם רוצים לשתף אחרים בכך. תוכנית ויסקונסין, אשר מאלצת אנשים להשתתף בתוכנית שיטורית כפייתית במשך שלושים שעות שבועיות, תוך שאי הגעה למשרדי התוכנית מזכה ב רישום סירוב אשר פירושו שלילת הקצבה, ממיטה אסון על אנשים רבים אשר מטפלים בענייניהם האישיים, מבלי שהם חפצים להסביר לאיש או לשתף איש בעניינים אלו: הרעיון ולפיו פקידוני ויסקונסין יצטרכו לאשר לכל אדם אשר נקלע לאירוע חיים קשה אשר דורש את תשומת ליבו את מספר ההיעדרויות הנדרשות לאותו אדם, תוך שאותם פקידונים יהוו שופטים של אירועי חיים קשים שהם למעלה מהבנם, הינו רעיון כפייתי, שיטורי, טוטליטרי ומפחיד.
הרעיון ולפיו אנשים אשר מתמודדים עם 'אירועי חיים' פרטיים יצטרכו לשתף את פקידוני ויסקונסין בטרגדיות אישיות (שפוקדים הרבה מאד אזרחים, בעיקר מוחלשים) – תוך אילוץ לחשוף לצוות עויין את מה שלא חושפים לעיתים בפני החברים הקרובים ביותר, הינו רעיון שטומן בחובו חדירה מפחידה לפרטיות.
שיטור של זמנם הפרטי של אזרחים פוגע בפרטיותם, אם כן, פוגע בזכותם ל אוטונומיה אישית, אשר נחוצה גם להגשמה עצמית והתקדמות כלכלית, וגם לטיפול בעניינים פרטיים שאינם עניינם של אף אחד, לבטח לא פקידוני תוכנית ויסקונסין.
תוכנית ויסקונסין אינה 'סתם' תוכנית כלכלית: זו תוכנית אשר מפרקת את הדמוקרטיה-הליברלית מיסודה החשוב ביותר, אשר בלעדיו לא תוכל להתקיים: החופש האישי של כל אדם וזכותו לאוטונומיה אישית. חברה אשר בה אחוז ניכר של האזרחים משוטרים בכל פרט בחייהם – אינה יכולה להקרא חברה דמוקרטית. זוהי חברה טוטליטרית, ממש כמו החברות באיסלאם הפונדמנטליסטי אשר אנו נוהגים לגנות השכם והערב.
|
|
|
|
נכון, גם אנשים שעובדים, זמנם תפוס בידי עבודה זו, אולם, מקומות עבודה מאפשרים לעובדים לתמרן את לוחות הזמנים לפי צרכיהם, מבלי להכנס לקרביים של העובד. אם עובד במקום עבודה מבקש בוקר פנוי לצורך עריכת סידורים, מעסיק סביר יסתפק בהתחייבות של העובד להשלים את השעות אחר-הצהריים, בערב, או ביום שישי, ולא יכנס לקרבי העובד ויתחקר אותו על סוג הסידורים שעליו לערוך או על נחיצותם. גם בשוק העבודה הקשה בימים טרופים אלו, עדיין אנשים יכולים לבחור באם לעבוד בשעות הבוקר, אחר-הצהריים או הערב, גם במסגרת האפשרויות הקיימות, או שמא – בעבודת משמרות.
במקומות עבודה רבים אחרים די למעביד כי מתבצעת מכסת עבודה מסוימת, תוך שמתאפשרת לעובד גמישות בבחירת השעות שלו. כך יכולים עובדים לעסוק, במידת האפשר, בעניינים אישיים הקשורים לטיפול בבעיות או בפיתוח תחומי עניין וכישורים, מבלי לתת על כך דין וחשבון לאיש.
תוכנית ויסקונסין אשר מחייבת אנשים להתייצב דווקא בשעות מסוימות, וזאת ללא כל תכלית ממשית של עבודה שיש לבצע, אלא אך ורק מתוך רצון פטרוני רקוב "לחנכם מחדש" מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מהסכנה לדמוקרטיה אשר טמונה באילוץ נשים ללבוש רעלות או לצאת מהבית אך ורק בלווית 'גבר פטרון', כפי שנהוג במדינות איסלאם טוטליטריות.
בשני המקרים פטרון צר אופקים יודע מה טוב עבור האחר, וכופה את חייו לתוך מיטת סדום צרה זו אשר נולדה במוחו הפטרוני וההזוי.
|
|
תפוס כינוי יחודי
על התהפכותו על יצועו בשוכבו ועל סהרוריותו בקומו ובלכתו לאן שהוא הולך, רץ, נוסע
