עמי איילון: 2009 זה לא 1939

לו הייתי מדברת בשפת הפשקווילים בבני ברק, הייתי מכנה את הכנס אשר התקיים (יום א', 3.5.09), בכינוי: "עורו אחים עורו". ארגוני שמאל (המפקד הלאומי והעומדים מאחורי יוזמת ג'נבה) התכנסו ביחד עם נציגי סיעות השמאל (קדימה, העבודה וחד"ש) וקוננו על מר גורלם: אוי-יו-יו, ממשלה חדשה באה עלינו, גזירת ממשלת הימין נחתה עלינו משמיים, כיצד נצלח את גזירת הביבי החדשה. כותרתו של הכינוס אשר התקיים באולם ההרצאות של ספריית בית אריאלה הייתה "אובמה, נתניהו ומחנה השלום". ניתן לקרוא מבין השורות את התקוות הבאות: מחנה השמאל בעידן ביבי, לאן? האם אובמה יצילנו מידיו?.

בכינוס השתתפו ד"ר רון פונדק, היסטוריון וחבר בארגוני שמאל רבים, אלון (מיל.) עמי איילון, מיוזמי המפקד הלאומי, ראש השב"כ לשעבר, ושר בממשלה הקודמת, ועו"ד טליה ששון שלא צריך להכביר מילים לתפקידה בכוח השלום, שכן דוח על שמה כבר הפך לשם נרדף ל'הלאה ההתנחלויות'.

מי היה מאמין שחברי הכנסת מאיר שטרית, אופיר פינס ודב חנין ישבו באותו פאנל, ויציגו את אותו צד במתרס? מסתבר שהסיוט של השמאל, ממשלת ימין צרה ברשות בנימין נתניהו, יכול לאחד שמאלנים ציונים עם שמאלנים "הזויים", כפי שהשמאל הלא-ציוני מכונה בפי מרבית הציבור הישראלי.

בכנס סיפר שטרית כי הוא היה חבר הכנסת היחיד מהליכוד שתמך בהסכמי אוסלו ובמדינה פלשתינית.

לשאלה אשר עלתה מהקהל, ולפיה, אם יתנו לערבים אצבע, הם ירצו את כל היד, וכי לא ניתן לאמר כי הסכסוך החל בשנת 1967, שכן גם טרם ה"כיבוש" היו מסתננים, טרוריסטים, והייתה התנגדות ערבית למדינה היהודית, כך שלא ניתן לשגות באשליות כי סיום הכיבוש יוביל לשלום המיוחל, השיב שטרית בנחרצות כי "אף אחד אינו יכול להשמיד את ישראל" ו"יש לו ביטחון ביכולתה הצבאית של ישראל".

מגמה דומה הפגין בדיבורו עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, אשר קבע: "אנו צריכים לנסות לבנות תמונת עולם חדשה ולהפריך את האמירה שאנו לבד בעולם". "אנו לא לבד בעולם", הוא מדגיש, "ותמונת העולם של היום היא לא אנו נגד כל השאר, כי תמונת העולם הזו היא הסנדרום הישראלי שהמרכז שלו זה פחד קיומי מתמשך שמתחיל באינקוויזציה, בשואה. אנו לא בשנת 1939, אנו בשנת 2009".

מאז ומעולם ייחסתי לאנשים אשר עבדו בשירותי הביטחון או בשירותים החשאים בורות וצרות אופקים, וראיית עולם דרך קנה הרובה. לפחות כך הם הצטיירו ברומנים היסטוריים על ברית המועצות, שם ראשי שירותים חשאיים למיניהם היו תככנים בלתי נלאים, שיכורי כוח ושולחי-אוייבהם הפרטיים למחנות מעצר וריכוז מטעם משטרה חשאית זו או אחרת. למרות ה'טייטל' הקודם של איילון כאיש השירות החשאי, מבין השיטין של דבריו עלתה גדלות רוח, ויכולת אבחנה דקה מכל דקה למצבו התודעתי של העם היהודי בישראל, אבחנה אשר מפרקת לגורמים את הפחד העמוק ביותר שלנו כיהודים, מפני השמדה, ואשר מייצרת שיח חדש אשר משיל את הפחד הזה וצומח לעבררטוריקה עצמאית, בוטחת, אשר אינה נשלטת בידי הפחד.

איילון נגע בדבריו בנקודה הכואבת ביותר.

הפחד הקיומי הישראלי מייצר תפיסה אשר בתורה מייצרת מציאות אשר מזינה את התפיסה וכן הלאה, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. ראש השירות החשאי של ישראל לשעבר דיבר כראשון הפילוסופים. קריאתו לתפיסה מחודשת של מציאותנו כאן היוותה תזוזה קונספטואלית, אשר כמו נחלצת מקליפת הגלות שטרם השלנו פה בישראל. איילון ממשיך וקובע כי "אנו חייבים לבנות מילון מונחים אחר. לעבור ממילון מונחים של אשמה למילון מונחים של אחריות" (פה הוא עוצר, למשמע רינגטון עסיסי מן הקהל, וממליץ למי שלא כיבה את הפלאפונים "לשים אותם בכיס על רטט" כי "זה גם עושה מסאג'"). הוא מפרש את נפקות ההבדל: "במילון מונחים של אשמה השאלה היא אם יש עם מי לדבר. במילון מונחים של אחריות אנו שואלים את עצמנו מה אנו צריכים לעשות כדי להשיג את השלום הנכסף".

מה שמציע איילון הוא לא עוד תוכנית שלום כזו או אחרת, לא עוד מלחמה ש"תצרוב בתודעה" או "היערכות נוספת למלחמה הבאה" (נדמה כי כל מה שישראל עושה בשנים האחרונות זה לנסות עוד ועוד נוסחאות שלום, וכמו אותו אדם הסובל מעודף משקל אשר מנסה עוד ועוד דיאטות, לקוות ש"הפעם זה יצליח", או לחלופין לנסות עוד ועוד מלחמות ולקוות כי "הפעם זה ירתיע אותם לנצח"), אלא שינוי קונספטואלי בתפיסה שלנו את עצמנו ואת מקומנו בעולם: "מילון המונחים שבו ננהל את השיח הוא שיקבע מה אנו שואלים, והשאלה גוררת את התשובה ואת העשייה. ואני להבנתי את הדיונים ואת השיח הפנים ישראלי, נוכחתי כי שיח זה נערך לאור מילון מונחים אשר גרם לנו לעשות את הדברים הלא נכונים".

בשולי הטקסט של דבריו של איילון ישנו אזכור להיפותזת ספיר וורף הבלשנית (Sapir-Whorf hypothesis) ולפיה קיים יחס ישיר בין הקטיגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר, לבין האופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. שמיעת דבריו של עמי איילון צלצלה ונשמעה כמו שינוי תפיסה. לא עוד בעיטה ברדיו הישן (תהליכי השלום הכושלים לדורותיהם) עם אותה נעל ישנה מחבטות, בתקווה שהרדיו ישמיע צליל (אחרי שיבעטו בו מספיק), אלא שינוי הקונספציה: לא בועטים ברדיו מקולקל בתקווה שיסתדר אלא לוקחים אותו לטכנאי. איילון קובע כי עלינו להבין מה התרחש בחמש עשרה השנים האחרונות והיכן נכשלנו, שכן שורה ארוכה של ראשי ממשלה ניסו עשרות ואריאציות של תוכניות שלום, משל היו מתעמלת אמנותית עם רפרטואר מגוון של תרגילי סרט, כדור וקורה.

איילון גורס: "גם ברק וגם אולמרט קבעו את ההנחה שאין עם מי לדבר, ומה שקרה זה שאנו נתנו להם את הכל והם השיבו את פנינו ריקם או השיבו באלימות. רוב הציבור הישראלי מקובע בתוך אכסיומה, שהיא מוקרנת מלמעלה משני ראשי ממשלה שלכאורה ניסו, וכמובן מאותם שני ראשי ממשלה שלא ניסו. אם זה בא מלמעלה אי-אפשר לבוא אל האזרח הפשוט בטענות, אנו צריכים להסביר לאזרח הפשוט מה קרה".

איילון מוחה נגד המנהיגים אשר מחד פמפמו לציבור ש"אין פרטנר", ומן הצד השני מכרו לו את הגרסה הציונית לחזון 72 הבתולות של המתאבדים: "מזרח תיכון חדש", "חומס בדמשק", "אין גבולות", "שלום עכשיו" ועוד. איילון מציע להמיר את גישת ה'אין פרנטר' מחד, ואת גישת ה"מזרח תיכון אוטופי חדש" (שבו לוקחים את המכונית עם הילדים ונוסעים לדמשק לנגב את החומוס שדורות כבר ממתינים לו, כביכול) בגישה מפוכחת. הוא מזכיר כי השיבה למדינת ישראל, אל תוככי הקו הירוק "תהא כואבת למתנחלים", והם יראו ביום שבו יחתם הסדר "יום של עצב":

"אם אנו לא נדע להתחבר אל הכאב של אנשים שאנו שלחנו לשם, אנו מדינת ישראל, תנועת העבודה, שלחנו את האנשים האלו על בסיס תפיסה ציונית של ביטחון, ישובים, הורי הגיעו לארץ הזאת עם תפיסה מאד ברורה, הגבול יעבור בכל מקום שבו נבנה ישוב. אותה תפיסה גרמה לנו לשלוח רבים מאד מחברי בתנועה הקיבוצית לבקעת הירדן, לרמת הגולן ולסיני. העובדה שאנו שיננו את תפיסת הציונות שלנו, ובאנו לאמר להם 'שליחותכם הסתיימה', זה מטיל עלינו חוב מוסרי. זה מטיל עלינו - לקחת את החלום שלהם ולשוב אל מה שאנו קוראים בית והם יקראו, במקרה הטוב, מדינת ישראל. עבור איזו מדינת ישראל? לא רק כמה היא תהא דמוקרטית? עד כמה היא תהא יהודית. כשאנו אומרים שהיא יהודית ודמוקרטית? איך תהא השבת? נמשיך להשתולל בקניונים? כדי שאזרחיה יעשו שם מסחר? זה חלק מן הדיון. אי-אפשר לדחות אותו. אנו צריכים להבין שאת הנרטיב הזה אנו צריכים לכתוב מחדש. בנרטיב הזה המתנחלים הם לא פרופלורים. הם הביאו את העולם הערבי להבין שהזמן פועל נגדם".

איילון מציין כי הזמן פועל לרעת פתרון שתי המדינות, ויש להתחיל את החלת חוק פינוי פיצוי בהקדם. הוא אינו חושש ממשאל עם, שכן הוא סבור שמרבית הציבור תומך בפתרון שתי המדינות. עם זאת, הוא לעולם לא יחתום על יוזמת ג'נבה, אשר מאפשרת כניסת כמות מוגבלת של פליטים לתוככי מדינת ישראל.