איזה אושוויץ תעדיף, מר נתניהו?

אבא אבן, שר החוץ בשנים 1974-1966, נחשב לסמן קיצוני שמאלי, אך דווקא הוא האיש שטבע את המושג "גבולות אושוויץ" בהתייחסו לקווי 67. למה אושוויץ? הגדיר בוגי יעלון: "גבולות 67 אינם ברי הגנה". האלוף גיורא איילנד פירט יותר: "ברגע שכביש 6 נשלט בטווחים של מטרים באש של מקלעים ואר-פי-ג'י... ברגע שאתרים אסטרטגיים במדינת ישראל הם בטווח ירי של טיל סאגר... אם יש לך את המטוס המתקדם ביותר בעולם, אבל הוא לא יכול להמריא מכיוון ששדה התעופה נמצא בטווח יעיל של נשק מדויק - יש בעיה... אני למשל חושב שאי-אפשר להבטיח את ביטחון מדינת ישראל ללא רמת הגולן" (הארץ, 6.4.06).

לסיכום - הטבעת האירנית הקונבנציונלית הסוגרת עלינו מלבנון, סוריה ועזה, תחסל אותנו סופית אם תושלם ממזרח, ביו"ש.

טיפשות, רפיון, שחיתות וחוסר האחריות מצד רובה של ההנהגה הישראלית לדורותיה, ובייחוד בעשור האחרון, הביאו את המדינה למצב ביטחוני קריטי, כשכעת הבשילו כל הטעויות וצמחו למימדים מפלצתיים, ובתנאים הגרועים ביותר.

האובססיה הקלינית של "סיום הכיבוש", המשולבת עם גן העדן של הכסף הגדול, הקל והשחור שסיפקו הקשרים עם הרשות הפלשתינית, הובילו את 'החוגים הקובעים' לנווט בציניות את מדיניות החוץ והביטחון לכיוונים המנוגדים לאינטרסים הקיומיים של ישראל. רשימה חלקית כוללת את אי-דיכויה המהיר של האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו והקמת הרש"פ, מימונה ושימורה למרות מסע הרצח שניהלה נגדנו. במקום לטפל באיום האטומי שצמח אצל אחמדינג'אד המטורף בעל האידיאולוגיה הנאצית, בעודו באיבו, העדיפו את השמדת גוש קטיף והקמת סניף אירני ברצועת עזה תמורת ביטול תיק פלילי וציפייה לעמלות משדה הגז ומבתי קזינו שתוכננו לקום על חורבות היישובים. היעדרה של מערכת הסברה רצינית, הפקרת החלטות גורליות בידיו המגלומניות של אהרן ברק, אלו דוגמאות חלקיות בלבד של מדיניות אנטי ישראלית שתחילתה באידיאולוגיה מופרכת שהתנפצה לרסיסים על סלעי המציאות, והמשכה בבטלנות, איוולת ושחיתות.

בחירתו של נשיא אמריקני בדלן, מנותק מהמציאות, פרו ערבי, המוכן להשליך את ישראל כטרף לפיוס האיסלאם, מצטרפת לתמונה שחורה משחור וממחישה לאן הגענו כתוצאה מהכרסום והוויתורים על נכסים לאומיים ואסטרטגיים.

כעת, כתוצאה מ"הישגי" הממשלות הקודמות, עומדות לפתחו של בנימין נתניהו שתי בעיות קיומיות - הגרעין האירני וגבולות אושוויץ (תחת סיסמאות "שתי מדינות", "שלום" וכו'). לאובמה יש תנאי. תמורת האישור לישראל לתקוף את אירן, תקיפה שתציל את האנושות ובייחוד את האיסלאם הסוני, או אפילו רק תמורת הבטחה למטריית הגנה אטומית אמריקנית מתוך השלמה עם אירן גרעינית, הוא דורש נסיגה לגבולות 67. "איזו אושוויץ תעדיפו, מר נתניהו? עליך לבחור להתבשל על-ידי האטום האירני, או לסגת לגבולות שבהם יחסלו אתכם באופן קונבנציונלי". זוהי המשמעות היחידה העומדת מאחורי כל מה שעומד ראש הממשלה לשמוע באמריקה. בחירה באופציה של נסיגה תיתן אומנם רווח של זמן, אך תבטיח סופית את השלמתו של הפרויקט הגרעיני האירני.

נוכח 'הצעה נדיבה' כזו הייתי מציע לנתניהו להגיב כמו מנחם בגין כלפי תוכנית ה"שלום" והנסיגה של הנשיא רייגן מ-1982, כשדחה מיד את התוכנית כולה ועל הסף. כיום חייבים בנוסף לדחייה לתקוף באירן. זו דרך קשה ביותר, אך זו הברירה היחידה שנותרה לנו אם אנו רוצים להמשיך להתקיים.

אך מול המופת שהציב בגין כשקטע את תוכנית רייגן, מאכזב לראות כיצד שלח נתניהו לקראת הפגישה עם אובמה דווקא את שמעון פרס לפלס לו את הדרך, האם לא ברור שהחתרן הבלתי נלאה יזרע, כדרכו, כל מוקש אפשרי בכל המסלולים פרט לזה המוביל לגבולות אושוויץ?