דמעותיו של אב שכול

משה קינן איבד את בנו אביהוא בערב ראש השנה האחרון.
בנו של משה נשלח אל בית באל בורג', בבית הסתתר מחבל מסוכן.
את הבית היה ניתן להפציץ בטילים.
צה"ל העדיף להכניס כוחות של חיל רגלים.
צה"ל העדיף לסכן את חייליו ולא את קרובי המרצח השפל.
צה"ל העדיף שאביהוא ימות ולא אחיו של המחבל.

משה עצוב לא רק בגלל שאיבד את בנו.
בנו של משה הוא לוחם אמיץ שידע את הסכנות ואת המחיר.

משה עצוב בגלל שבנו מת על מזבח המוסר המזויף שצה"ל עובד לפיו.
משה אומר כי איננו מבין את המושג המרמה "טוהר הנשק", נשק הרי נועד להיות כלי הרג, נשק איננו כלה הטובלת במקווה ערב נישואיה.
משה אומר שבנו מת בשל "טומאת הנשק" שצה"ל שטוף בה, המוסר המזויף הוא מוסר המטמא את כלי הנשק של חיילי צה"ל.

דמם של אזרחים וחיילים מותר על-ידי המוסר הטמא של אנשי השמאל הקיצוני בישראל.

משה אומר שנשק שמונעים ממנו את ההגנה העצמית של היהודים הופך לטמא.

הבריטים שברו את הגרמנים במלחמת העולם השנייה על-ידי הפצצה מכוונת של העורף הגרמני, 305,000 אזרחים גרמנים נהרגו ומיליונים נפצעו, האם הם לא מוסריים?

כך עושים כל אומות העולם, מלבד היהודים שמתעקשים להיות נקיי כפיים אך לשכול לשם כך את ילדיהם.

מאבקו של משה קינן על מוסר המלחמה היהודי הוא מאבק על חיי כולנו.

כל מי שמוכן לתת יד למוסר המעוות של ממשלות ישראל נותן יד לרצח בניו ובנותיו.

האם זו לא הפרת אמון?
האם זו לא בגידה בילדינו?
האם זוהי לא אכזריות שלנו כלפי ילדינו?
האם לא הפכנו לבלתי מוסריים בעליל?

נדמה לי שמשה קינן נותן את התשובה הנכונה.