לפני שיהיה מאוחר מדי

כל מי שהתייחס בסלחנות לפורעי החוק של תנועת "ההתיישבות", או התרפק בנוסטלגיה על "החלוצים האמיתיים" - נחרד היום לגלות כי כאן, בקרבנו, נולד דור "שהתחנך מינקוּת על 'אמת' אחת ויחידה, על ייעודו ל'שליחות' דתית ולאומית, על 'נרדפוּת' כלפי פנים (מול 'חילוניים', 'שמאלניים', 'ממשלות זדון בוגדניות') וכלפי חוץ ('כל העולם נגדנו'), וזהו דור העלול לעורר חלחלה בכל מי שחָרֵד לעתידה הדמוקרטי השפוי של המדינה" [ברוך קימרלינג,'הארץ', 19.05.1995].

אפילו ראשי הציבור החרד"לי מודים היום, בזעזוע רב, כי הם איבדו שליטה, והגבולות בין החינוך האמוני לבין הגישה הכהניסטית היטשטשו לחלוטין.

ברוך קימרלינג כתב עוד ב'הארץ': "הדור הצעיר של המתנחלים זמין מאוד לגיוס פוליטי מיידי וקולקטיביסטי. ...בני הנוער הופכים להמון תוקפני ופרוע, שהפרטים בו מאבדים את השליטה אף על עצמם. זהו 'המצב הפאשיסטי' של הנוער הזה...".

על-רקע המציאות האלימה המתנהלת כיום בשטחים מוכרחים לברר ולשאול: איך קבוצה קטנה של אידאליסטים נלהבים הוציאה מקרבה את העשבים השוטים האלה?

ראשיתו של "גוש-אמונים" - במרד הנעורים של החברה הדתית-לאומית. עד מלחמת ששת-הימים היה הנוער הדתי-לאומי שוּלי בַּמרקם החברתי של המדינה. הובילו את המהלכים הגדולים - בצבא, בפוליטיקה, בתרבות - בני ההתיישבות העובדת, בני הקיבוצים והמושבים.

בין מלחמת 1967 למלחמת 1973 עלה כוחם של צעירי 'מרכז-הרב' והתפתחה אידיאולוגיה חדשה: במקום שבואו של המשיח יהיה מותנה בתיקון-עולם ובקיום תרי"ג מצוות, אפשר מעתה להביא את הגאולה ל"עמישראל" על-ידי התנחלות בארץ האבות ההיסטורית, זאת שֶׁמִּיַּם ועד ים.

הסתבר שהדור החרד"לי הצעיר הסתכל בקנאה על "פרועי הבלורית" מהפלמ"ח ומהיחידות המובחרות, וכאשר ההזדמנות באה – ניסה לחוות את מה שהחמיץ. אלא שהנסיבות השונות הפכו את הנסיונות שלהם למצג נלעג ופאתטי. בתחילה הם סיגלו לעצמם את הגינונים שאִפיינו את הנוער המובחר של ראשית ימי המדינה: הלבוש המרושל, הפעילות בתנועת הנוער, הטיולים, הלשון ה"סח'בקית", ההתרפקות על שירי ארץ-ישראל, ריקודי-העם; אחר-כך החלו - במצוות הרבנים - להתגייס לצבא, להתנדב ליחידות המובחרות ולהתרפק על סיפורי הגבורה. כידוע, רוב הפיקוד הזוטר בצה"ל מורכב היום מהקבוצה הזאת.

אלא שכאן מסתיים הדמיון. הנוער של ימי טרום-המדינה נלחם בכובש זר. צעירינו ביקשו אז לאפשר עלייה חופשית, הם הקימו יישובים עבריים במאבק על המדינה שבדרך, הם התנדבו לכל משימה כדי להגשים את חלום הדורות - בית לעם היהודי במדינת ישראל.

צעירי "גוש-אמונים" וממשיכיהם, בני "נוער-הגבעות", נקטו אלימות קשה נגד המדינה הריבונית היהודית, ושמו ללעג את חוקיה. רוב היישובים בגדה המערבית - אלה שלטענת המתנחלים הוקמו באישור כל ממשלות ישראל - הם תוצאה של "קומבינה" וקריצת-עין (אפילו עפרה הוגדרה על-ידי ארגון 'בצלם' כמאחז לא חוקי). להפרת החוק "המוסכמת" הזאת היו שותפות כל ממשלות ישראל - מימין ומשמאל.

הדור הצעיר של ההתנחלויות נולד אל מצב של חוסר כיבוד החוק מלכתחילה, ועכשיו, כאשר הוריו "התברגנו" והתבססו, הוא מבקש לבטא את מצוקות גיל-התבגרות שלו במלחמת חורמה בַּכֹּל: במטעי הזיתים, בפלשתינים, ב"שמאלנים" ובייחוד - במדינת ישראל, בחוקיה, בשופטיה ובכל עושי-דברה - הגולם קם על יוצרו!

ודוק - ספירת הבתים החדשים בהתנחלויות (על-ידי פעילי 'שלום-עכשיו') לא תועיל כאן. גם לא פינוי נלעג של מעוז-אסתר ודומיו. המפגש עם הממשל האמריקני החדש מאפשר לנו היום לומר בבירור ובקול גדול: המאחזים, וחלק גדול מן ההתנחלויות - הם פגיעה ברוטאלית בשלטון החוק. שום משא-ומתן רופס עם שתדלני המתנחלים לא יחליף פעולה עיקשת ונחושה. הגיעה הזמן להתעשת ולאכוף את החוק לאלתר לפני שיהיה מאוחר מדי.