היום אמורה ממשלת ישראל להכריע בשאלה, האם לאשר את עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה, אם לאו.
אין חולק שמדובר בסוגיה מורכבת הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מוסרית, אך דווקא בהחלטות הרות גורל מן הסוג הזה, ניתן ללמוד על כושר המנהיגות ומידת שיקול הדעת שיש לשרינו.
אומר כבר עתה, כי אם מאן דהו משרי הממשלה יחליט להימנע בהצבעה זו, טוב יעשה אם ישוב מייד לביתו ויסתגר שם עד יומו האחרון. בכלל, דומני שיש לבטל את הזכות להימנע בהצבעות בממשלה, שמשמעותן הפשוטה - חוסר יכולת לקחת אחריות וחוסר יכולת להכריע, ובמילים אחרות: היעדר מנהיגות.
כן היה ראוי למנוע מהנוגעים אישית בדבר, דהיינו, משפחות החטופים והנעדרים, מלהיפגש עם שרי הממשלה, שכן קיים חשש כבד שהרגש החזק ישבש את שיקול דעתם של השרים, האמורים לראות לנגד עיניהם אך ורק את טובת מדינת ישראל כולה.
ולגוף העניין, מאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון, שהתפרשה בעולם הערבי כניצחון של חיזבאללה - החל השיח' נסראללה לבנות עצמו כאחד המנהיגים הבולטים בעולם הערבי.
חטיפתם והריגתם של שלושת חיילי צה"ל, חטיפתו של אלחנן טננבאום, זריעת כל גבולה הצפוני של המדינה בעשרות אלפי משגרי טילים וקטיושות, הנחתת מכות מפעם לפעם על מוצבי צה"ל ויישובי הצפון - כל אלו חיזקו את חיזבאללה והחלישו את כוח הרתעה של ישראל.
חולשה זו של ישראל מגיעה היום לשיאה, כאשר נסראללה מציב אולטימטום לישראל כדי שזו תסכים לעסקת שבויים הכוללת החזרת אזרח ישראלי ושלוש גופות חיילי צה"ל, בתמורה לשחרור מאות מחבלים, חלקם עם דם על הידיים, כולל השיח' עובייד והשיח' דיראני.
לא נעים לומר, אבל כבר היינו בסרט הזה בעסקת ג'יבריל, שעלתה לנו בחייהם של הרבה יותר ישראלים, מאשר מספר החטופים ששוחררו.
צריך לתהות, מדוע נסראללה כל כך לחוץ לבצע את העסקה? האם זה לא מדליק נורה אדומה?
אין זה כי אם הבנתו שמדובר בעסקת המאה עבורו וחיזוק מעמדו כמנהיג בלתי מעורער גם בקרב הפלשתינים, שהוא משחרר עבורם את אנשיהם, וזה בדיוק מה שהופך את העסקה לעסקה גרועה ומסוכנת לישראל.
את השיח' מוסטפא דיראני, חטף צה"ל מלבנון למטרה אחת ויחידה: להשיג מידע על גורלו של הנווט השבוי רון ארד, אשר הוחזק בידיו בעבר. ועדת וינוגרד קבעה, כי הנחת העבודה היא, שרון ארד חי, שכן מעולם לא התקבל מידע הסותר הנחה זו.
הכיצד אם כן, ניתן לשחרר את דיראני ללא שהתקבל כל מידע על רון ארד? האם "הבטחה" של החיזבאללה לסייע באיתורו, מהווה תחליף להחזקת דיראני?! לא ברור.
ובכל זאת, מדובר ביהודי, אזרח ישראלי, הנמצא בשבי האויב, האם נוכל לשבת מנגד ולא לעשות הכל כדי להשיבו הביתה בשלום?
זאת הדילמה המרכזית בעסקה זו, שכן אם היה מדובר בשלושת גופות החיילים בלבד, עסקה זו לא הייתה עומדת על הפרק, על אף הרצון העז להביא את חיילינו לקבר ישראל.
אכן, מצוות פדיון שבויים הנה מצווה שכל יתר מצוות התורה נדחות מפניה ואף על-פי כן אומרת ההלכה, שאין פודים שבויים יותר מדמיהם. וההגיון ברור, אם יפדה השבוי במחיר מופרז הרי שהסכנה מביצוע העסקה, גוברת על הצער הגדול שבאי ביצועה. תשלום מחיר מופרז יניע חוטפים לשוב ולבצע חטיפות ויביא להעלאת רף המחיר כדי כך שלא ניתן יהיה לפדות בעתיד שבויים.
כך הוא גם באשר לעסקת השבויים הזו.
שחרורו של אלחנן טננבאום, אזרח ישראלי (שהביא על עצמו את חטיפתו), בתמורה למאות מחבלים (חלקם עם דם על הידיים) כולל עובייד ודיראני הוא מחיר יקר מדי שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם. מעתה יהיו כל הישראלים המטיילים בעולם טרף קל לחטיפה בידי ארגוני טרור, ביודעם שיקבלו תמורתם כמעט כל דבר.
הדילמה קשה מאוד, אולם ההכרעה צריכה להיות ברורה. ביטחונה של מדינת ישראל, כושר ההרתעה שלה, ושלומם של כלל אזרחי ישראל מכריעים כנגד ביצוע העסקה במחיר הנדרש.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
