"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" כותב המשורר בשירו, והפרשנות ארוכה. כך או כך, בדימוי זה בא להמחיש המשורר לנו הקוראים את המרחק בין היכן שהוא עכשיו להיכן שהוא היה רוצה להיות.
החודש ימלאו שלושים לפטירתם של שניים. לאחרונה הלכו לעולמם שני אנשים - אחד ממזרח ושני ממערב. והמרחק הוא לא רק באזורים אלא בהשקפות עולם שונות, כוכבות אחרת. האחד הוא
מייקל ג'קסון - זמר רקדן, כותב ודמות שנויה במחלוקת. האם המדובר כאן באדם בעל הפרעות אישיותיות או שמא בילד שעדיין לא התבגר, היא שאלה שהעסיקה ועוד תעסיק רבים. התנהלות חייו האישיים, גוון עורו המתחלף אם במודע ואם לא, נישואיו לבתו של אלביס פרסלי - מותג בפני עצמו, ויחסיו הבעייתיים משהו עם ילדים הם החלק הפחות מוצלח בחייו. להוסיף לכך את היעלמותו מהבמות לתקופה ארוכה וחובותיו הכבדים שלא הוסיפו לקריירה שלו.
לא ניתן גם לשכוח את הצדדים היותר מאירים בחייו. את היותו סמל האוכלוסיה השחורה בארה"ב, כמי שהגיע למכירות הגדולות ביותר של אלבום בארה"ב ולעמוד בראש הפירמידה של ארה"ב הסוגדת למוזיקה ולכוכבים. את השירים המוצלחים שלו ואת סגנונו הייחודי בשילוב בין שירה לריקוד ניסו עוד רבים לאמץ ולא עלה בידם.
ומנגד, גם בארה"ב הלך לעולמו עוד אחד. אדם בעל קול מיוחד. פייטן וזמר, כותב ובעיקר בן אדם הוא ג'ו יוסף עמר, והוא בן 79.
שנותיו האחרונות לא נעמו. הוא רותק לכיסא גלגלים עקב אירוע מוחי ומחלת הפרקינסון בה לקה גרמו לו לאיבוד צלילות קולו. אך הקלטות שלו מלפני שלושים וארבעים שנה רק גרמו לי להבין עד כמה אפשר להיות איכותי ונעים גם בלי אולפנים משוכללים ובלי עיבודים מסובכים. קול נעים הוא מתת, שגם חריקות התקליטים ברקע לא מפריעות לנו ליהנות משירה אמיתית.
ג'ו עמר נולד במרוקו ועלה לישראל בשנת 1956. עמר נחשב לזמר הראשון שהשמיע שירי-קודש יהודים-מרוקנים בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל, כמו-כן גם היה אחד הראשונים שהשמיעו מחאה חברתית כנגד הממסד האשכנזי במדינת ישראל.
הזמרים החדשים בתחום השירה המזרחית או הים-תיכונית לא יודעים, אבל ג'ו עמר היה זה שפתח את הדלת עבורם, עוד לפני הקול בניגון תימני המאפיין את השירה המזרחית כיום, היה הוא זה שהביא לתודעה הציבורית את הזמר והקול בניגון מזרחי.
הוא לא חשש לשיר במבטא מרוקאי ולא התבייש בניגונים מהבית. בשירים שזכו לחידושים רבים הוא אמר את מה שהרגישו רבים באותם ימים: "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה", ככה בצניעות... בלי מילים גבוהות. בדיוק ההפך מהמילים הגבוהות שיש בפיוטים ובתפילה. להתחבר לכוסית המשקה של דורו בלי להסתתר ממנה: "עוד כוסית אחת לגמתי" וגעגועים ל"ברצלונה". להנחיל לנו את הניגון הכל-כך מוכר של "ישמח משה" ו"שלום לבן דודי" כך לשלב בין פיוט לחול, בין אהבת השם ומחאה חברתית.
שני כוכבים, שני עולמות שונים וכל אחד עם המטען שהוא נושא על גבו. מה יקרה עם שיריו של ג'קסון אני לא יודע, אך אני יודע שפיוטיו של ג'ו עמר ימשיכו להתנגן בבתי הכנסת. אני יודע את זה כי הנגינות האלו התנגנו ומתנגנות עוד טרם פטירתו.
אחד המספידים אמר השבוע כי "טבע האנושות הוא לגלות את סגולותיו של אדם רק לאחר מותו. מספיק לראות את עוצמת האבל העולמי על מותו של מייקל ג'קסון, איש שבשנים האחרונות לחייו נחשב לבדיחה, על-מנת להמחיש עד כמה זה נכון. ג'ו עמר לעומת זאת, קיבל במותו ובחייו את מלוא ההערכה לה היה ראוי וייזכר אצל כולנו כענק מוזיקלי, פייטן מופתי ושגריר של כבוד לתרבות היהודית-מרוקאית בעולם".