עם לה' אלוקיך

ימיו האחרונים של משה רבנו היו מרובי פעילות. הוא נאם שוב ושוב בפני בני ישראל, העביר את המנהיגות ליהושע וסיים את כתיבת ספר התורה הראשון בהיסטוריה. בימים אלו נתן משה לאותו דור ולכל הדורות את שירת "האזינו" ואת ברכתו, את הברכה ואת הקללה. בתוך כל אלו, כמעט מסתתרת הכרזה דרמטית במיוחד, כנאמר בפרשת השבוע: "וידבר משה והכהנים הלוויים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך".

השאלה ברורה מאליה, כפי שמנסחת אותה הגמרא (מסכת ברכות, דף ס"ג, עמוד ב'): "וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה!" נקודת המוצא של חכמינו היא, שמה שהופך את ישראל לעם - ובוודאי ל"עם לה' אלקיך" - הוא קבלת התורה. בלא התורה, אין לעם ישראל שום ייחוד ושום קירבה מיוחדת לבורא עולם. ועל כן, התמיהה ברורה: התורה הרי ניתנה 40 שנה קודם לכן, ומדוע רק כעת קובע משה שבני ישראל הפכו לעמו של הקדוש ברוך הוא?

תשובת הגמרא: "ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני". רבי ברוך הלוי אפשטיין מסביר, כי מאחר שהפסוק מדבר על משה והכהנים, הרי שמידה זו - של חיבת התורה בכל יום כאילו היא ניתנה רק כעת - היא מדרגה שיכולים להגיע אליה רק לומדי התורה, ואילו המון העם אינו מגיע למדרגה זו. הנצי"ב מוולוז'ין הולך אף הוא בדרך זו: "שנהיו בזה הברית לאנשי חילו של הקדוש ברוך הוא, להכיר מלכותו יתברך לכל העמים... כי רק גדולי ישראל וחכמי התורה המה מאירים לכל אדם ככוכבי השמים".

לעומת זאת רש"י, בפירושו לפסוקנו, נוקט בלשון שונה: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עימו בברית". רש"י אינו מצמצם את ההנחיה ללומדי התורה בלבד, אלא מרחיב אותה לכל מי שקורא את הפסוק - דהיינו לכל יהודי. והרי זה יאה ונאה לרש"י, שהצטיין בפתיחותו הרבה וביחסו הלבבי לכל תלמיד (כפי שהראה פרופ' אברהם גרוסמן במחקריו המעולים), לומר שכל אחד יכול להגיע למדרגה גבוהה זו, שאינה פשוטה כלל. קשה מאוד לחזור ולשנן את אותו חומר לימוד, ועדיין להתלהב ממנו כאילו הוא נלמד בפעם הראשונה. אך בלימוד התורה זהו ערך מרכזי, הנגזר מן הציווי "ושננתם לבניך", וכפי שאמרו חז"ל: "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת". מאחר שהתורה היא גם ספר מצוות מעשי המלווה את האדם בכל עת וגם ספר מוסר נעלה, חשוב מאוד ללמוד אותה פעם אחר פעם - הן כדי להפנים כראוי את הציוויים והאיסורים, והן כדי לעדן את הנפש על-ידי הטמעת ערכי התורה.

פירוש אחר לקושי שהצגנו נותנים רבי אברהם אבן עזרא והחזקוני. שניהם למעשה אומרים את אותו רעיון במילים שונות: "שיכרות עימך ברית" (האבן עזרא), "אחרי שאתה מקבל עליך שבועת התורה" (החזקוני). בסוף הפרשה כורת משה ברית עם בני ישראל, המתחייבים לשמור את התורה, וכריתת הברית היא שהופכת אותם לעמו של ה'. אך קשה לקבל פירוש זה, שכן הברית נכרתה כבר בסיני, וגם אם לא כל הנוכחים בברית השנייה נכחו במתן תורה - ההתחייבות של הוריהם חלה גם עליהם. יתרה מזו: אחרי מתן תורה לא נאמר שבני ישראל הפכו לעמו של ה', ואם קבלת התורה היא היוצרת מעמד זה - לא ניתן להבין מדוע הוא לא ניתן אחרי המעמד הגדול ביותר בתולדות העם.

ננסה להציע עוד הסבר, המתבסס על השימוש במילה "עם". מילה זו מופיעה עשרות פעמים בתורה, בשתי משמעויות. לעיתים היא פשוט קיצור הבא במקום "בני ישראל", ולעיתים היא מציינת את השכבות העממיות יותר, את היהודים הפשוטים, את עמי הארצות, ולעיתים אפילו את הערב-רב של הגויים שיצאו אף הם ממצרים. במקרה כזה, המילים "בני ישראל" מציינות את האליטה, והמילה "עדה" מציינת את ראשי האליטה, הבכירים שבבכירים.

ניתן להביא דוגמאות רבות להוכחת השימוש השני במילה "עם", ומובן שכאן נסתפק רק בבודדות. בחטא העגל בולט מאוד השימוש במילה "עם" לתיאור החוטאים. כאשר מוקדשים הלוויים, מציינת התורה שוב ושוב שהם נלקחים מתוך "בני ישראל" - דהיינו: נבחרים מתוך האליטה. בעשיית קורבן הפסח במדבר נאמר שהמצוה מוטלת על "בני ישראל" - כאן בניגוד לערב-רב של הגויים, שכאמור גם הם מכונים "עם". בחטא המרגלים ניתן להבחין היטב בהתפתחות החטא, המתחיל מן העם (הפשוטים) ומתגלגל לעדה (הבכירים) ומשם לבני ישראל (האליטות). גם במעשה קרח קיימת אבחנה ברורה כזו. וכאמור - יש עוד דוגמאות רבות.

מה שעושה משה בפסוקנו הוא לומר לבני ישראל: האבחנה אינה קיימת עוד. כולכם כאחד "עם לה' אלקיך". ואין כוונתו לומר שכולם ירדו למדרגה הנמוכה יותר, אלא להפך: כולם עלו למדרגה הגבוהה. הם לא סתם עם, אלא עמו של מלך מלכי המלכים. ומאחר ששוב אין הבדל, אין עוד צורך בשימוש השני במילה "עם", ומעתה ואילך שימושה יהיה הראשון בלבד - קיצור של "בני ישראל".

ההוכחה לכך מצויה בספר יהושע. פסוקו השני של הספר, שהוא ציוויו הראשון ליהושע אחרי מות משה, אומר: "קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל" - וברור שיש לנו כאן חפיפה בין "העם" לבין "בני ישראל". וכך הלאה: "כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם"; יהושע נותן הוראות ל"שוטרי העם"; בני ישראל חונים על הירדן והעם עוברים את הנהר; ה' מצווה את יהושע לקחת "מן העם שנים עשר אנשים" והוא לוקח "שנים העשר איש אשר הכין מבני ישראל" - שוב חפיפה ברורה. גם כאן אפשר להראות עוד דוגמאות, אבל דומה שהמצב ברור.

כיצד מגיעים כל בני אותו דור לדרגה גבוהה זו? אין זה רק מעמד הברית וקבלת התורה, אלא גם מה שנאמר מיד לפני הפסוק בו אנו עוסקים. בפרשיה הקודמת מצווה משה להקים מזבח גדול לאחר הכניסה לארץ, להקריב קורבנות ולכתוב עליו את התורה. לפנינו משולש: ארץ ישראל, עבודת הקורבנות והתורה. השילוב של שלושת אלו הוא אשר מעלה את העם לדרגה של עם לה' אלקיך.