עוד להבדל שבין שיח הזכויות לשיח הפוליטי

בדיון על ההבדל בין שיח הזכויות לשיח הפוליטי ראוי להבהיר מספר נקודות. במונח "שיח הזכויות" הכוונה לכך שעבור חלק ניכר ב"שמאל" הישראלי הסכסוך הישראלי-פלשתיני נבחן לאור מושגי שיח זכויות האדם כפי שאלו עוצבו, בין היתר, בהכרזת זכויות האדם של האומות המאוחדות ובמשפט הבינלאומי ובדגש על הוראות אמנת ג'נבה הרביעית. במונח שמאל נעשה שימוש באשר עד כה לא התקבל מונח מתאים יותר.

במונח "שיח פוליטי" אני מתכוון להתייחסות לסכסוך בממד המדיני שלו, המשך הכיבוש או סיומו, זהות היישות המדינית שתחליף את הכיבוש, גבולות, זכות השיבה, הסדרי ביטחון חיוניים, חלוקת משאבי מים ועוד. השיח הפוליטי מתייחס במובהק לעמדות כוח ולנכסים, למאבק צבאי ופוליטי ולהגדרת יעדי רווח והפסד במאבק זה.

אין כל כוונה לומר ששיח הזכויות אינו פוליטי, נהפוך הוא! שיח הזכויות נושא משמעות פוליטית מרחיקת לכת ומי שנוקט בו מגדיר במידה רבה את זיקתו הפוליטית. העמדת הפנים כאילו הדוברים הבולטים בשיח הזכויות וארגוניהם אינם בעלי אג'נדה פוליטית, אינה ראויה ואינה מכובדת, אם כי יש להניח שהיא משרתת אינטרסים מסוימים ונותנת כביכול תוקף יתר לעמדותיהם.

שיח הזכויות הוא שיח פוליטי לכל דבר ועניין, אך הוא שואף להכריע בוויכוח הפוליטי על-ידי התעלמות מכוונת ממרכיביו הריאליים של הסכסוך ובחינתו במונחים של חוקי או בלתי חוקי, מוסרי או בלתי מוסרי. דרך דיון זו אינה מקרית ומדובר, להערכתי, במהלך פוליטי מובהק ומתוכנן ואף ממומן על-ידי גורמים מכוונים, אלא שנושא זה מקומו ברשימה אחרת.

לעניין היחס שבין שיח הזכויות לשיח הפוליטי מצאתי דוגמה נפלאה בהיסטוריה של ארצות הברית היכולה להאיר מעט את דרכנו בדיון. נשיא ארצות הברית בעת מלחמת האזרחים, אברהם לינקולן, התנגד כל חייו לעבדות הנהוגה בדרום ארצות הברית וראה בה עוול מוסרי נורא שיש לחתור לסלקו (אם כי לא כפר בחוקיותה באותן מדינות בהן העבדות הייתה נהוגה). אף על-פי כן, כאשר פרשו מדינות הדרום מהברית ופרצה מלחמת האזרחים, הוא הדגיש חזור והדגש כי מלחמתו היא לשימור הברית (המטרה הפוליטית) ולא לשחרור העבדים (כפי שנדרש על-פי שיח הזכויות דאז). במכתב ידוע הוא כתב להורייס גריילי, עורך הניו-יורק טריביון, בהקשר זה:

אשר למדיניות שאני "נראה חותר אליה" כדבריך, לא היה בכוונתי להותיר ספק בלב איש. כוונתי להציל את הברית. כוונתי להצילה בדרך הקצרה ביותר שהחוקה מאפשרת...".

ובהמשך: "ראש יעדי במאבק זה הוא הצלת הברית ולא הצלת העבדות או הכחדתה. אילו יכולתי להציל את הברית בלא לשחרר ולו גם עבד אחד, הייתי עושה זאת. אילו יכולתי להצילה על-ידי שחרורו כל העבדים, הייתי עושה זאת ואילו יכולתי להצילה על-ידי שחרור אחדים והותרת השאר לנפשם הייתי עושה גם זאת".

לפנינו דוגמה נפלאה כיצד אדם המחויב מאין כמוהו לזכויות האדם, לזכות לשוויון ולביטול המוסד העבדות מעמיד בכל זאת את המטרה הפוליטית העליונה, שימור הברית, קודם לכל שאלה אחרת. אם לא תתקיים הברית, ממילא כל מאבק לביטול העבדות במדינות שפרשו ייכשל; אם תינצל הברית, למאבק זה יש סיכוי ועל כן יש להתגייס למטרה העליונה - שימור הברית. לשם השגת המטרה היה לינקולן נכון לנקוט בצעדים נוספים שבוודאי לא התיישבו עם זכויות האדם כמו ביטול סעד "ההביאס קורפוס".

לאלו מאיתנו שהעלו את שיח הזכויות למקום הראשון בדיון הציבורי על אחיזתנו בשטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן יש להשיב בפרפראזה על דבריו של לינקולן. ראש יעדנו חייב להיות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ובטחונה. אם יוכח לנו שיש להחזיק בכל השטחים האמורים למען מטרה זו ולהמשיך בכיבוש עלינו להחזיק בכולם. אם יוכח שיש להחזיר את כולם למען בטחוננו וקיומנו, יש להחזיר את כולם ואם יוכח שפשרה טריטוריאלית כלשהי תשרת את המטרה הלאומית טוב יותר, יהיה עלינו להחזיר את חלקם.

סיומו של משטר הכיבוש (ועבור הפלשתינים שלטוננו בשטחים היה ויהיה לעולם משטר כיבוש) על עוולותיו הבלתי נמנעות (וגם על אותן עוולות שניתן בהחלט למנוע) מותנה בהגנה נאותה על האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל ומי שסבור שיש לקיים הדיון במנותק מכל שאלה אחרת מעיד על עצמו כי האינטרסים הקיומיים של ישראל אינם מעניינים אותו, ועל כן הוא אינו בר-שיח.

שאלה היא האם דוברי שיח הזכויות שואפים בכלל להשתתף בשיח הפוליטי, או שמא הם מעוניינים לאזן את אי-השפעתם הפוליטית בחברה הישראלית על-ידי גיוס תמיכה מבחוץ למאבק? כוונתי לתמיכה במימון הפעולות, בהפעלת האפשרויות השונות להכרעה בערכאות בינלאומיות בנושאי הסכסוך, בהבאה לדין של קצינים בפני טריבונלים בינלאומיים, או סתם טריבונלים זרים, ומעל הכל ביצירת דה-לגיטימציה חוקית ומוסרית של העמדות הישראליות, באופן שיכשיר את הקרקע לחרם בינלאומי על מדינת ישראל. קיימים סימנים לכך שפניהם של דוברי שיח הזכויות אינם להשתתפות בשיח הפוליטי הפנימי, אלא לגיוס כוחות זרים לצורך הכרעה כפויה.