שמאל חדש

מלאה מחצית השנה לקריסת השמאל (העבודה ומרצ) בבחירות, והגיע הזמן לחשבון נפש. השלמנו תהליך קריסה ארוך, שהחל כבר ב-1996. העבודה ומרצ הדרדרו מאז מ-56 מנדטים ל-16 מנדטים, כ-13% מהמצביעים.

הסיבה העיקרית לקריסה - דמוגרפית. כשיתאושש השמאל ויגדיל את כוחו, עדיין יעמוד בפני תקרת זכוכית שתעכב את התפתחותו. מצביעי העבודה ומרצ הביאו בממוצע לעולם שני ילדים - מצביעי המפלגות האחרות הביאו ומביאים ילדים רבים יותר לעולם. זוהי בעיה קשה ביותר, שספק אם יש ביכולתנו להתמודד איתה, אך חובה להבינה.

לשאלת הריבוי הטבעי נוספת שאלת העלייה מרוסיה: מיליון וחצי העולים שהגיעו בעשורים האחרונים הם כ-20% מכוח ההצבעה, אבל מרצ והעבודה יחד קיבלו רק 5% מקולותיהם.

לא ניתן להתעלם מכך שיש סיבות אחרות. יש לראות את קריסת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בישראל כחלק מהתמוטטות הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, שהגיעה לשיאה בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי - מלבד ביוון הפסידו כל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ביבשת. תוצאות גרועות במיוחד השיגו המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית (שלישית אחרי הירוקים) ומפלגת הלייבור הבריטית (שלישית אחרי השמרנים והליברלים). ניתן היה לשכנע בעבר צרפתי לתמוך בשוויון, כשדובר על שוויון עם הצרפתים האחרים. קשה לשכנע אותו לתת אותו שוויון גם למהגרים המוסלמים והאפריקנים. בעיה דומה קיימת בארץ: קשה לשכנע את המבוסס החילוני לגלות סולידריות עם העניים הערבים או החרדים.

מפלגת העבודה ומרצ הגיעו לשיא כוחן הפוליטי בשנות התשעים, לאחר שהפנימו עובדה זו והתמקדו בשני נושאים שעליהם ניתן לגייס את ציבור השמאל: המאבק לסיום הכיבוש, והמאבק בכפייה הדתית. מרצ קיבלה 12 מנדטים בבחירות 1992 על-אף שהייתה "סופר מרקט" בנושא הכלכלי חברתי (משמאל יאיר צבן ורן כהן ומימין אברהם פורז) - בשל המלחמה למען השלום והמאבק בכפייה הדתית. תוצאות טובות השיגו העבודה ומרצ גם ב-1999 בשל אותה סיבה.

לעומת זאת, בשנות האלפיים, כשהעבודה ומרצ זנחו את המאבק בכיבוש והתמקדו במאבק הכלכלי - הואצה קריסתן.

רבים טוענים כי זניחת המאבק המדיני היא בגלל שקדימה אימצה את עמדות מרצ. אין דבר מופרך מכך: קדימה הובילה בשלוש שנים שתי מלחמות מיותרות, מסע הרג המוני בעזה, בנייה מאסיבית בהתנחלויות ואפס התקדמות מדינית. גם לאחר סילוקה מהנהגת המדינה המשיכו בכירי קדימה להודיע במאמרים ובראיונות שאין להסכים להקפאת הבנייה בהתנחלויות. לעומת זאת, ברור שאם ראשי מרצ מאמצים את הטענה שקדימה אימצה את עמדות מרצ - הם מחסלים בכך את זכות הקיום של מרצ. וזה אכן מה שקרה בבחירות האחרונות. ההיחלשות של מרצ הואצה עם אפס הפעילות של המפלגה במאבק בכפייה הדתית ובהעלמות מהמאבק הירוק הצובר תאוצה. מובן שרעיון "התנועה החדשה" הרחיק אנשים נוספים ממרצ.

חשוב לי להדגיש: מרצ, או מסגרת אחרת שתקום במקומה, חייבת להיות סוציאליסטית, או לפחות סוציאל-דמוקרטית. אחרת אני, לפחות, לא אהיה חבר בה. אבל עליה להפנים שערכים אלו מרחיקים אנשים, ובעת בחירות יש להדגיש נושאים אחרים שהם גם לא פחות חשובים, כמו המאבק לסיום הכיבוש ולזכויות אדם.

לאחר הבחירות נסעתי עם קבוצה של אנשי מרצ למפעל פרי גליל בחצור הגלילית, שעמד על סף סגירה. התקבלנו יפה על-ידי ראש ועד העובדים, שאמר שידוע לו שמרצ היא מפלגה סוציאליסטית ועמדותיה הן הטובות ביותר כלפיו וכלפי עובדיו העלולים לאבד את מקור לחמם. עם זאת, בנושאים הפוליטיים הם לא מסכימים עם מרצ, ולכן איש בחצור לא הצביע לנו. המסר ברור: במדינת ישראל אנשים מצביעים אך ורק על-פי מצב הביטחון. שאלת מקום העבודה שלהם לא נחשבת בעיניהם לשאלה פוליטית. מי שישחק על המגרש של פיתרון לבעיית הביטחון - יקבל קולות, ומי שישחק על המגרש של פיתרון בעיית הכלכלה - יקבל סימפטיה רבה, אבל ספק אם יעבור את אחוז החסימה.