תרומת חוסיין אובמה לתנופת הבנייה בהתנחלויות

נשיא ארצות הברית, חוסיין אובמה, ייזכר כמי שהניע את תנופת הבנייה בהתנחלויות יותר מכל מדינאי חיצוני אחר, וזאת דווקא ללא כוונת מכוון, ויתרה מכך, מתוך ניסיונות סרק להכשיל את הבנייה בהתנחלויות ולצמצם את התפתחותן אף למטה מרמת הריבוי הטבעי.

סוג של תרומה מהופכת זו ידוע בתחומי המדע, וכנראה שזה עובד גם בתחום המדיניות. ברפואה הומאופטית, כמו גם בתורת החיסונים שבמסגרת הרפואה קונבנציונאלית, מנה קטנה של חומר מנוגד – מתסיסה את מערכת ההתגוננות בגוף וגורמת למיגור המחלה.

בענייננו, התערבותו של חוסיין בעניינים הפנימיים בישראל יוצרת כאן אותו אפקט המניע את המערכות ותורם להגברת הבנייה בפועל בהתנחלויות.

ראשית, עצם הדרישה הקיצונית שלא להתחשב אפילו בריבוי הטבעי, מהווה משימה בלתי אפשרית לביצוע ולפיכך ברור וידוע מראש כי דרישה כזו תיכשל ולא ראוי להתייחס אליה בכובד ראש.

שנית, הדרישה יוצרת תסיסה ומעירה את הגופים הרדומים מן הכוח אל הפועל, שאף אם הם מעוניינים בבנייה ותומכים בה – כבלי הביורוקרטיה מאיטים ומבטלים את פעילויותיהם, ורק כתגובה לדרישות קיצוניות מסוג זה, משתחררים גורמי הבנייה באחת מהכבלים, אותם כבלים המייבשים אפילו יזמים פרטיים מלהשקיע בבנייה בערי הארץ.

בנוסף, הנושא הרדום עולה, בסיועו הברוך של חוסיין, לסדר היום הציבורי בעיתוי שאין טוב ממנו – בזמן בו ראש הממשלה כבר הבהיר מראש את עמדותיו העקרוניות בעניין זכאותו של כל אזרח להתיישב בכל אתר ואתר בא"י, ובעידן בו יש רוב ברור בעם כמו גם בכנסת ובממשלה התומך בהתנחלויות ביהודה ובשומרון, במיוחד שנים ספורות לאחר כשלונות מהלכים מדיניים אזוריים בינ-ארציים כמו אלה שפסגתם וגולת הכותרת שלהם הייתה הענקת פרס נובל לשלום לבכיר הטרוריסטים שקמו מול אויבי ישראל, יאסר ערפאת, וכדוגמת הסכם אוסלו וההינתקות.

ואי-אפשר לשכוח, כי נורווגיה – מעניקת הנובל – חוזרת לתמונה דרך אלביט, וחושפת את עצמה במערומיה, ואולי גם את מניעיה הנסתרים, בהענקת פרס נובל בלי להניד עפעף לטרוריסט בכיר.

כזרז כימי – מפעיל נשיא ארה"ב את הכוחות הרדומים במדינת ישראל למען הבנייה בהתנחלויות, מעלה את הנושא לסדר היום הציבורי, תורם תרומה שאין דומה לה למען הגברת תכנון הבנייה העתידים ולמען האצת הבנייה הטווח המיידי בהתנחלויות, ממחיש את האבסורד שבניסיונות להקפיאה, ובתור שכזה – עוד יגיע לו "אות יקיר יהודה ושומרון".

השוואת פעילותו של חוסיין לפעולת קטליזטור כימי היא תואמת את המידה הזעומה של השפעתו, עקב קוצר זמנו שהולך ואוזל, ועקב היותו בדעת מיעוט אל מול מערכת דיפלומטית גדולה התומכת בישראל סביבו. הירידה התלולה במידת התמיכה בה הוא זוכה מהעם האמריקני, מבטיחה כי השפעתו של חוסיין על המדיניות במזרח התיכון הינה אירוע תאונתי קצר מועד שיחלוף – לאחר ההשפעה החיובית האמורה – ולא שינוי מדיניותה של מדינת ארצות הברית כלפי ישראל.

מהצד של מדינת ישראל – ממשלת ישראל, כתוצאה מהדרישות של חוסיין, מזרזת אישור תוכניות מתאר, דבר שבמצב נינוח אורך זמן רב עקב הסרבול הבירוקרטי שבתהליך רישוי הבנייה, ובנוסף, גורמת להתחלות בנייה בהיקף מקסימלי כדי שייכללו בהסדר ההקפאה, ובנוסף, עדיין נותרת האופציה של בנייה עבריינית, בניגוד לתוכניות או שלא בהתאמה – כפי שקיים בכל יישובי הארץ בכל המגזרים.