שריד לאליליות

המונח 'ספורט תחרותי' טומן בחובו שני מושגים שיש להבדיל ביניהם. ספורט כשלעצמו הינו כמובן חיובי. מעבר לתועלת הפיסית הברורה, מסייעת הפעילות הגופנית לעבודת השם, כדבריו הידועים של הרמב"ם: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך... כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה... אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק" (דעות ד).

לעומת זאת, הפיכת הפעילות הספורטיבית ל'ליגה' כלומר לתרבות שלמה המלווה בקבוצות אוהדים, סמלים, סממני הערצה וכו', הינה בעייתית מכמה בחינות: א) הבטה על הישגיות בתחום הפיסי כדבר הראוי לחשוק בו איננה דרכה של היהדות. אין כמובן מניעה לערוך פעילויות ספורט שונות לצורך בריאות או הנאה אולם לא מעבר לכך. המקום אותו תופסות תחרויות הספורט בתרבות כיום הינו מעל ומעבר לכל פרופורציה, דבר הנובע ממתן מקום לעולם הגוף והחומר הרבה מעבר לראוי. ב) תופעת 'האוהדים' המאפיינת את ענפי הספורט התחרותי, מקורה באשליה כי הצלחת קבוצה מסוימת, אותה החליט האדם להעריץ באופן שרירותי, אמורה להעניק לו תחושת שמחה, כביכול ההישג הוא שלו. כלומר, קיים כאן טיפוח של כוח דמיון מופרז ושיקרי (דבר המאפיין תופעות רבות בעולם המערבי כהערצת 'סלבס' למיניהם וכו'). ג) מעבר לכך, עצם עידוד מוסד התחרותיות הוא כיוון חינוכי שלילי. המתחקה אחרי שורשיו של הספורט התחרותי יודע כי מקורו בתרבויות אליליות כדוגמת יוון. האדם האלילי, בעל התפיסה הפירודית, תופס את המציאות כזירת מאבק בין כוחות ואלים הנלחמים זה בזה. בהתאם לכך מתמסד בתרבות האלילית דפוס חיים המתייחס לחיי היומיום כמלחמת קיום בו 'החזק שורד' - ותחרויות הספורט הינן המשך ישיר של אותו קו מחשבה. היהדות לעומת זאת, אמונה על התפיסה האחדותית, הרואה את המציאות כיחידה אורגנית אחת. המציאות, אליבא דהיהדות, איננה אוסף של פרטים הסותרים זה את זה אלא יצירת כפיו של אלוהים ובהתאם לכך - הצלחתו של פרט אחד מועילה לכלל כולו, וכישלונו של האחד יוצר חיסרון בכלל כולו. חז"ל מתבטאים כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו... אפילו כמלא נימא" (יומא לח, ב). היינו, מצד המבט האמוני הצלחתו של אדם איננה באה על חשבון השני אלא מאת הבורא, המעניק לכל אחד את המגיע לו - ויצירת תרבות המטפחת תחרותיות (בכל התחומים) משדרת מטבע הדברים מסר הפוך מכך. ניתן לעיתים להשתמש במתודה התחרותית על-מנת לאתגר את האדם, בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'; אולם העצמת האקט התחרותי והתניית תחושת ההצלחה דווקא בניצחון על האחר - איננה דרך חינוכית ראויה.