בבית משותף, כל דייר חייב להשתתף בהוצאות השוטפות של אחזקת הרכוש המשותף ובכלל הוצאות אלו - אחזקת המעלית וטיפול בה, ניקיון, גינון, איטום, תיקוני גימור ובניה הנועדים לשימור המבנה במצב תקין ולמניעת נזקים, טיפול תיקון ואחזקה של ציוד השייך לרכוש המשותף, והוצאות אחרות מסוג זה.
אין כל בעיה בחלוקת הנטל כאשר בבית המשותף יש, לדוגמא, 8 דירות זהות; במקרה כזה בעליה של כל דירה יממנו 1/8 מהוצאות האחזקה.
כאשר הדירות שונות זו מזו, ויש גם מקרים של שילוב דירות עם משרדים או עם חנויות, פונים לתקנון.
יש ובתקנון הבית המשותף כלולה חלוקת נטל שווה בין בעלי הדירות/המשרדים/החנויות, ויש מקרים בהם הנושא לא נדון כלל, או שההתייחסות לסוגיה זו לא ברורה דיה.
בית המשפט העליון נדרש להעמיק בסוגיה זו ברשות ערעור אזרחי (רע"א) 7295/04, נציגות הבית המשותף ברח' חנה רובינא 11 - 9 - 7 תל ברוך, תל אביב, נגד עו"ד בתיה גרייפמן ועו"ד דן גרייפמן?, פסק דין של השופט א' רובינשטיין מיום ז' אלול תשס"ד (24 אוגוסט 2004).
בית המשפט פסק כי בכל מקרה של ספק, משלא הובהר במפורש בתקנון כי חלה חלוקה אחרת, תהיה חלוקת הנטל הכספי לפי הוראת סעיף 58 א' לחוק המקרקעין, הקובע חלוקה בהתאם לגודלן של הדירות - בניגוד לשיטה לפיה כל דירה תישא בהוצאות זהות.
אף שבמקרה הנדון היה רשום בתקנון כי הדיירים ישאו בהוצאות "שווה בשווה" וגם הביטוי "חלק יחסי" נכלל בניסוח בתקנון - אימץ בית המשפט העליון את גרסת בית המשפט המחוזי ופסק:
"ד. בית המשפט המחוזי, בערעור, סבר אחרת. הוא ראה את הסעיף בהסכם כיוצר עמימות ואי ודאות בין המונחים "שווה בשווה" ו"חלק יחסי" באשר לחלוקת התשלום בין הדיירים. לדעת בית המשפט, קיומה של עמימות - על-פי הפסיקה - מחייב חלוקה יחסית לפי האמור בסעיף 58 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 196; זאת, שכן עמימות מנוגדת, לדעת בית המשפט, לתכליתו של חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973, הדורש בהירות."
לאמור, בכל מקרה של ספק, אי בהירות או עמימות ואי וודאות בניסוח, תהיה חלוקת הנטל לפי סעיף 58 א' לחוק המקרקעין כאמור.
עוד מצא לנכון השופט אליקים רובינשטיין להוסיף ולציין בפסק דינו, את ההתייחסות לבעיה זו על-פי המקורות ביהדות, וראוי להביא שיעור זה הסוגר את פסק הדין כלשונו:
"ח. אזכיר אגב אורחא, כי המשפט העברי מצא, כשמדובר בצרכי ציבור, פתרון משולב למקרים שבהם מתעוררת השאלה האם לחייב אדם לשאת בחלקו בהם לפי גודל משפחתו או לפי ממונו. בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות סימן נ"ג סעיף כ"ג נאמר: "שכר שליח ציבור פורעים מקופת הקהל, אף על-פי ששליח הציבור מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר", כך קביעת המחבר ר' יוסף קארו. ור' משה איסרליש (הרמ"א) מוסיף בהגהתו "ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות (ההדגשה הוספה - א"ר), וכן הוא מנהג הקהילות". כלומר, נמצא בדעת הרמ"א סוג של פשרה הבא לאזן בין שיקולים שונים, וזו גם דעת המחבר ר' יוסף קארו עצמו בסימן נ"ב סעיף כ"א באשר לקיום מניין בימים הנוראיים (וראו גם פירוש ר' ישראל מאיר הכהן בעל משנה ברורה, בסימן נ"ג, שם); וכן ראו חושן משפט סימן קס"ג ושו"ת איגרות משה לר' משה פיינשטיין חלק חושן משפט א' סימן מ', הפוסק בעניין צרכי ציבור בעיר פלונית: "הנה צריך לחלק החצי לפי נפשות והחצי לפי ממון... ואף שיש כמה דברים שיש לחלק לפי מידת הדין, אבל בדרך זה מפשרין ברוב צרכי ציבור...".
כפי שמסתיים פסק הדין, כך גם מאמר זה מסתיים בדברי תורה.
