מסעדות האוכל היהודי, נוסח ימי הסבתא, שהיו פעם שם דבר בארץ, הולכות ומתמעטות. מרביתן של אלה שנותרו אינן מספקות, למרבה הצער, את הסחורה של פעם. יש בהן כדי להזכיר במשהו בלבד, ולא ביותר מכך, את המטעמים של פעם, וחבל.
מן המעטות ששורדות, עדיין, בשטח והממשיכות לשמור בעקשנות ובגאווה על הגחלת האמיתית, שמור מקום של כבוד למסעדת "בתיה" (דיזנגוף-פינת ארלוזורוב בתל אביב). ב-68 שנותיה היא מייצגת בנאמנות את המטבח היהודי-פולני, תודות לבעליה, בתיה שם-טוב, שהספיקה בינתיים לגדל עוד שני דורות של מסעדנים.
מסעדת "בתיה" היא מונומנט היסטורי של תל אביב הקטנה - זו של "כסית", "רצקי", פילץ", "נוגה" ו"דיצה". אצל בתיה אכלו ראשי ההגנה, ובהם יגאל ידין ויגאל אלון, וגם ראשי המחתרות, שמצאו אצלה מקלט קולינרי אמיתי. את כולם היא האכילה במיטב מעדניה: מגפילטע פיש, דרך בורשט ורגל קרושה, ועד לטשולנט הטוב ביותר בעיר ובארץ כולה, המוגש כיום רק בשבתות. במרוצת השנים שופץ המקום ברוח הזמן, אבל עדיין נותרו בו השולחנות של פעם, והוא נשקף אל מול הפיח העולה מן הכביש.
מסורת קולינרית
ל"בתיה" נכנסנו בחרדת קודש נוסטלגית בערבו של יום סתוי-אביבי. פתחנו בקציצת גפילטע פיש, שאין כמו בתיה המיטיבה להוציאה מתחת לידיה האמונות, עם החזרת האדומה והלבנה. בת הזוג התענגה על הכבד הקצוץ, עשיר הטעם, שהוגש עם לחם הבית. לא ויתרנו גם על מרק העוף המפורסם, זה של הקניידלעך, שטובלות בו כופתאות המצה, וזה של הקרפלעך, שמושרות בו בצקיות ממולאות בשר. טעמם של השניים היה לעילא ולעילא והזכיר לנו, כמו לוחות הברית, את מוצאנו.
ואז הגיע תורן של העיקריות. מן התפריט העשיר והמגוון שלפנו את העופיון הממולא - שפתיים ישק. מנת הקורקבנים לא נפלה ממנו בטעמה וחזרה להזכיר לנו מי, בעצם, אנחנו. מן הכבד אל הקל שתינו לרוויה לימונדה וסודה, שהשיבו את נפשנו.
גם הקינוחים היו שופרא דשופרא, על-פי מסורת בית סבתא: קומפוט של תפוחים מחד-גיסא וקומפוט של שזיפים מאידך-גיסא. אלה הזכירו לנו שבתות וחגים, שבהם עלו שני הלפתנים על שולחן הבית. בידה האמונה של בתיה וצוות עוזריה המיומנים הופק מהם טעם של גן עדן.
השרות היה אדיב, קשוב ויעיל. רק בשירותים הנושנים דבק ריח הזמן שלא לטובה. על המנות הנדיבות שילמנו 260 שקל והוספנו תשר של 35 שקלים.
ל"בתיה" הענקנו את הציון 9 בסולם הקולינרי ונשוב אליה במהרה, כדי להמשיך ולשמור על הגחלת היהודית שלא תיכבה חלילה.
