אנינות מופרזת. חן [צילום: פלאש 90]
קל להזדעזע |
אנחנו טובים בסיפורים חריגים שבחריגים, כמו אלו של אליאור חן, אבל הרבה יותר קשה לעסוק בהתעללויות ה"רגילות" שהן חלק מחיינו ובמידה לא מעטה מעשה ידינו או מחדלינו
כמו המפה המופיעה על הצג במטוסי אל על ומציינת את מקומו של המטוס בכל רגע נתון במסלול מנמל המוצא לנמל היעד, כך זכינו גם אנחנו לעקוב אחר כל רגע ורגע במסלול טיסתו של "הרב" אליאור חן מברזיל, ארץ המקלט שלו, לישראל לאחר הסגרתו.
"בעוד שלוש שעות הוא עומד לנחות", "בעוד שעתיים וחצי הוא יגיע", "בעוד שעתיים..." וכך הלאה בכל מהדורת חדשות ועידכוני חצי. שלא נפספס חלילה. ערוץ 10 אפילו הגדיל לעשות ושלח לברזיל כתב שילווה את תהליך ההסגרה. לא משהו שלא היה אפשר לעשות מהאולפן בגבעתיים, אבל מה לא עושים בשביל הרקע המתאים לכתב המדווח.
כל עידכון לווה בכל פרטי הפרטים של ההאשמות כנגדו, מה עשה לילדים שבחסותו, תצוגת אבזרי ההתעללות צולמה מכל זווית אפשרית, והבטן מתהפכת. סדיזם, ועוד כזה המופנה נגד ילדים חסרי ישע, מזעזע ומחריד. אם יימצא אשם, יהיו לא מעטים שיהיו מוכנים לשקול בינם לבינם את עמדתם בסוגיית עונש המוות.
אלא שאליאור חן הוא מבחינות רבות יעד קל. הוא חריג אפילו במונחי החברה החרדית שאליה הוא משתייך, לפחות על-פי הגדרתו. הוא מצטייר כסוטה נורא שחובה להרחיק אותו מהחברה כדי להגן עליה, עד כדי כך שאנחנו חשים עצמנו פטורים מהצורך להוסיף את הערת האזהרה המוכרת "לכאורה" ואת המשפט "אם אומנם יוכחו החדשות כנגדו". לעורך דינו אין שום סיכוי לסדוק ולו במשהו את חומת הוודאות.
יתירה מכך, המעשים נעשו בחברה סגורה ומנותקת-מרצון, הרחק מהישג ידן של רשויות הרווחה, והרחק מעינינו, החברה והתקשורת. הוא ה"אחר" האולטימטיבי. קל להזדעזע ממנו, קל להוסיף מיד בתחושת הקלה גדולה, "אצלנו זה לא יכול לקרות".
הרבה יותר קשה לעסוק בהתעללויות ה"רגילות", שהן חלק מחיינו ובמידה לא מעטה מעשה ידינו או מחדלינו. בכל פעם שמישהו מזכיר שרבע מכלל הילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני, הדיון גולש מיד להגדרת קו העוני, כדי להוכיח שזה לא בדיוק עוני, אלא הכול יחסי. וממילא, לא מתים מזה.
ההתעקשות על העיסוק בנושא נתפסת כאנינות מופרזת. ילדים הסובלים מתת תזונה או הזנחה פושעת לא מגיעים למסכים, אפילו לא כשהם מפוקסלים. אנחנו טובים בסיפורים חריגים שבחריגים. אפילו בסערה האחרונה והמתוקשרת כל כך של גירוש ילדי הזרים אפשר היה למצוא, בלי מאמץ רב, רמזים להתנשאות רחומה כלפי הילדים ה"אקזוטיים", לא משלנו. אלה עניינים שבשיגרה שקשה לגייס לטיפול בהם את עוצמת הזעקה בכל שבוע, אלא שהנזקים שהם גורמים מתמשכים ועמוקים, והם אצלנו, כאן, לא שם, בשכונה סגורה ומסוגרת ורחוקה מהעין.
עוד בנושא:
"בעוד שלוש שעות הוא עומד לנחות", "בעוד שעתיים וחצי הוא יגיע", "בעוד שעתיים..." וכך הלאה בכל מהדורת חדשות ועידכוני חצי. שלא נפספס חלילה. ערוץ 10 אפילו הגדיל לעשות ושלח לברזיל כתב שילווה את תהליך ההסגרה. לא משהו שלא היה אפשר לעשות מהאולפן בגבעתיים, אבל מה לא עושים בשביל הרקע המתאים לכתב המדווח.
כל עידכון לווה בכל פרטי הפרטים של ההאשמות כנגדו, מה עשה לילדים שבחסותו, תצוגת אבזרי ההתעללות צולמה מכל זווית אפשרית, והבטן מתהפכת. סדיזם, ועוד כזה המופנה נגד ילדים חסרי ישע, מזעזע ומחריד. אם יימצא אשם, יהיו לא מעטים שיהיו מוכנים לשקול בינם לבינם את עמדתם בסוגיית עונש המוות.
אלא שאליאור חן הוא מבחינות רבות יעד קל. הוא חריג אפילו במונחי החברה החרדית שאליה הוא משתייך, לפחות על-פי הגדרתו. הוא מצטייר כסוטה נורא שחובה להרחיק אותו מהחברה כדי להגן עליה, עד כדי כך שאנחנו חשים עצמנו פטורים מהצורך להוסיף את הערת האזהרה המוכרת "לכאורה" ואת המשפט "אם אומנם יוכחו החדשות כנגדו". לעורך דינו אין שום סיכוי לסדוק ולו במשהו את חומת הוודאות.
יתירה מכך, המעשים נעשו בחברה סגורה ומנותקת-מרצון, הרחק מהישג ידן של רשויות הרווחה, והרחק מעינינו, החברה והתקשורת. הוא ה"אחר" האולטימטיבי. קל להזדעזע ממנו, קל להוסיף מיד בתחושת הקלה גדולה, "אצלנו זה לא יכול לקרות".
הרבה יותר קשה לעסוק בהתעללויות ה"רגילות", שהן חלק מחיינו ובמידה לא מעטה מעשה ידינו או מחדלינו. בכל פעם שמישהו מזכיר שרבע מכלל הילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני, הדיון גולש מיד להגדרת קו העוני, כדי להוכיח שזה לא בדיוק עוני, אלא הכול יחסי. וממילא, לא מתים מזה.
ההתעקשות על העיסוק בנושא נתפסת כאנינות מופרזת. ילדים הסובלים מתת תזונה או הזנחה פושעת לא מגיעים למסכים, אפילו לא כשהם מפוקסלים. אנחנו טובים בסיפורים חריגים שבחריגים. אפילו בסערה האחרונה והמתוקשרת כל כך של גירוש ילדי הזרים אפשר היה למצוא, בלי מאמץ רב, רמזים להתנשאות רחומה כלפי הילדים ה"אקזוטיים", לא משלנו. אלה עניינים שבשיגרה שקשה לגייס לטיפול בהם את עוצמת הזעקה בכל שבוע, אלא שהנזקים שהם גורמים מתמשכים ועמוקים, והם אצלנו, כאן, לא שם, בשכונה סגורה ומסוגרת ורחוקה מהעין.
עוד בנושא:
| פורסם במקור: אתר העין השביעית |
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| קל להזדעזע |
| תגובות [ 2 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| פורום: העין השביעית |
כתוב הודעה
|
||||||
| ברחבי הרשת / פרסומת |
| רשימות קודמות | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||||||
| + כיתבו בפורומים של News1 | + חדשות נוספות ברשת | + הודעות נוספות ברשת | + בלוגרים ברשת |
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
המודיעין בחן אותה בהמשגה ישראלית, והבין אותה כ"כלי לייעול תכנון, מ...
