נושא באחריות

ב-7 באפריל 2024, הרצה אלוף (במיל.) תמיר הימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), וראש אגף המודיעין לשעבר, בכנס של INSS בנושא "המודיעין, הפתעות ותפיסת הביטחון הלאומי נוכח ה-07/10".

להלן תוכן ההרצאה של תמיר הימן שכיהן בתפקיד ראש אמ"ן מה-28 במרס 2018 עד 5 באוקטובר 2021:

שלום, צהריים טובים. הכנס הזה מן הסתם הוא כנס טעון, ויש בו אווירה של משבר, זעם, כאב, תסכול וכל מה שנובע מהעובדה שהחברה הישראלית ככלל או מדינת ישראל נקרא לזה כך, חוותה אכזבה מאנשים שהיא סמכה עליהם שיובילו אותה הרחק מאזור הסכנה, ובסופו של דבר, מצאנו את עצמנו עומדים בפני הדבר שמאתגר את עצם קיומה של מדינת ישראל כמפלט, מגן ומקום בטוח ליהודים.

אין ביכולתי בהרצאה קצרה כזאת כמובן לענות על כל השאלות, ולהפיג את הכעסים או לתת אפילו מענה. אני כועס כמעט כמו חלק מהאחרים, ולי יש עוד את הנטל הנוסף, שמעבר לכעס שמנגד, אני נשאתי באחריות כראש אמ"ן [אגף המודיעין] עד סוף שנת 2021. אמנם, אני לא במערכת יותר משנתיים וחצי, למעט מה שאני עושה במילואים בתקופה האחרונה, אבל אני נושא באחריות באופן מלא, ואין לילה שאני לא שואל את עצמי שאלות קשות כמו השאלה שנשאלה כאן עכשיו, ושאלות רבות אחרות.

אז אני אנסה ללכת על זה מרחב אל צר, ונעבוד מהיסודות עד להמלצות. נתחיל בזה שאסור לראות, משפט שגם אני אסגור איתו, אסור לראות במה שקרה לנו ב-7 באוקטובר כתאונת דרכים מבוססת קונטקסט, הקשר, כי אפשר לפרש אותה כך בקלות רבה, ויהיו רבים שינמקו את זה. כלומר, לו רק היה עוד כטב"ם [כלי טיס ביתי מאויש] באוויר, לו רק הידיעה הייתה מגיעה בזמן, הכל היה בסדר, היינו יושבים כאן, ושום דבר לא קרה. אפשר לפרש את זה כך. זה סיכון חמור מאוד שאנחנו נפספס את מנוע הלמידה הגדול ביותר שהוצב בפני תפיסת הביטחון הלאומי ומדינת ישראל מאז קיומה.

ואם אנחנו מקבלים את הדעה הזאתי, ולא אומרים שזה רק משבר מכוון הקשר כמו שקראתי שחלק טוענים, אז אדבר רגע אחד על מה הם הדברים המרכזיים שהשתנו.

לדעתי, שלושה דברים השתנו בצורה משמעותית שזה מחייב אותנו לבחון מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי. אחד - מטעמים שקשורים הרבה מאוד בתודעת אירן והציר השיעי, הם לא רק שהגיעו לאיזון אסטרטגי עם מדינת ישראל, אלא בראייתם הם הגיעו לעליונות אסטרטגית על מדינת ישראל ברבות בניין הכוח שהם עשו לאורך השנים, והתחושה שלהם שהם השיגו את מטרותיהם, השלימו את בניין הכוח של חיזבאללה, בדיוק על-פי התוכנית שקבעו לאחר מלחמת לבנון השנייה, ויצרו, גם ברשת השלוחים וגם בתוכנית הגרעין, חסינות ויצירתיות והישרדות ותודעת השפעה שמבחינתם, אני לא נותן לזה, אני לא מביע פה האם הם צודקים אבידנטית [עובדתית], זה לא משנה כל כך, מבחינתם השיגו את העליונות הנדרשת לתפיסה האסטרטגית האירנית והציר השיעי.

הדבר השני - במכוון וגם לא במכוון, המערכת הפלשתינית חובה תהליך של פרגמנטציה אדירה, התפרקות טוטלית. יש לזה היבטים חיוביים לכל מי שמתנגד לקונסולידציה של הרשות של ה... לא טעיתי סתם, הרשות הפלשתינית. המערכת הפלשתינית, יש לזה חיסרון עמוק, כי זה יוצא משליטה, וברגע שזה מתפרק ומתפרק ומתפרק באיזשהו שלב לכל אחד מהפרקים האלה יש הגיון משל עצמו, ולהגיון הזה משל עצמו קשה מאוד להעמיד הערכה קוהרנטית על-אף שקציני מודיעין לא יכולים להימנע מלתת את זה, ואז הם לא מדייקים בלשון המעטה.

הדבר השלישי - אנחנו בפני המשבר הגדול ביותר או נקודת התפנית העמוקה ביותר בחברה הישראלית בתפיסת מדינת ישראל, תפקידה בהיסטוריה שנקרא לזה, זה לא קורה ביום, אבל אנחנו בתהליך מעבר בין מה שנקרא מדינת ישראל כברית הגורל של היהודים לבין מדינת ישראל כברית היעוד שלאן היא הולכת, והמהלך הזה הוא קשה מאוד, זה תהליך התבגרות של כאב, מאבק, קונפליקט והמלחמה הזאתי הגיעה אלינו באחד משיאיו של האירוע הזה, והיא לא השכיחה דבר, אלא רק הסתירה מבעד לערפל הקרב את כל הדברים שנמצאים שם ועתידים להתפרץ, או כבר התפרצו בתקופה האחרונה.

ומכאן, רגע להקשר טיפה יותר קונקרטי. בעצם, למה חמאס עשה את מה שעשה? מה הביא את חמאס לפעולה שגם כשהיא תנותח בעוד כמה שנים יהיה קשה להבין את ההגיון האסטרטגי שלה מאחר שבסופו של דבר ולא בהקשר הנוכחי של מה שקרה לנו הטבח שקרה לנו, אלא בהקשר רחב טווח, הוא עשה במבחן הגדול עשה טעות אסטרטגית. אין לי זמן להרחיב על זה, אבל זה דבר שגם צריך שהזמן יעבור כדי להבין את זה.

אז מה קרה לנו? אחד - חשוב. להבנתי, סיכול [קאסם] סולימאני [מפקד כוח אל-קודס במשמרות המהפכה של אירן שחוסל בתקיפת ארה"ב ב-3 בינואר 2020] היה נקודת מפנה בתפיסת הציר [ציר אל-קודס], ובמשמעות הפלשתינים בתוך חזית ההתנגדות. בעוד שסולימאני היה מכוון אירן ותפיסת ההגנה על אירן כישות מאוימת קרקעית שצריך להגן עליה בשכבות הגנה של מיליציות ותוכנית גרעין חזקה ומרתיעה, מנפילתו, החלפתו על-ידי אדם שפחות כריזמטי ואסטרטגי, מי שמחליף את מקומו התפיסתי זה [חסן] נסראללה [מנהיג חיזבאללה], נסראללה הוא באוריינטציה הרבה יותר מזרח תיכונית של מערב הים התיכון, של מזרח הים התיכון, סליחה, הוא, נקרא לזה כך, יותר מושך את טהרן לכיוון עזה מאשר סולימאני משך את עזה לכיוון טהרן.

שניהם ראו פוטנציאל אדיר במערכת הפלשתינית ככזו שאפשר למנף אותה כדי לקעקע את ביטחונה הלאומי של ישראל, אבל נסראללה הרבה יותר ממוקד או במילים אחרות לא בטוח שסולימאני ידע איפה זה נוסיראת. נסראללה יודע איפה זה נוסיראת בגדול, ברמת הדיוק, וזה יצר אוריינטציה ששינתה משהו בחזית ההתנגדות, והפיכתה למשהו שיותר מדויק מול ישראל.

הדבר השני - הדרך ל"שומר חומות" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס במאי 2021] שינתה בצורה משמעותית את התפיסה האסטרטגית של [יחיא] סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה]. פעם שהוא כמעט ולא נבחר לראשות החמאס, והתחילו פיגועי התאבדות על מחסומים של חמאס על-ידי כוחות ופלגים בתוך עזה, אחר כך שהוא הבין לאחר ביטול הבחירות ברשות הפלשתינית שאבו מאזן לעולם לא ילך איתו עם האסטרטגיה שלו של השתלטות על הרשות הפלשתינית בדרך מדינית, אלא הוא ימנע את זה בכל דרך, הוא מגיע למסקנה שהדרך שהוא נקט בה עד כה, שמבוססת על הסדרה והרדמה והרגעה, ערעור היציבות ביהודה ושומרון והשתלטות מתוך המערכת על הרשות הפלשתינית, לא ילך לו. הציבור רוצה לוחמה, רוצה אותו כלוחם, לא כמדינאי, והוא רע מאוד בתור מדינאי, ואבו מאזן [מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינית], כל עוד חי, וגם מחליפיו, לא יתנו לו לעשות את המזימה המתוחכמת שלו.

לאחר הדבר הזה הוא חווה את המשבר של "שומר חומות", שבו זה משבר טקטי, שהוא מבין שאין לו כלי טוב מול ישראל, אין לו כלי טוב, אין לו הכלי, הפשיטה, לא מספיק מוכן, הרקטות אנחנו פחות או יותר מוכנים, אין לו משהו טוב. חברו את שני הדברים האלה, ויש לנו את נקודת המפנה שיש שינוי תפיסתי מדרך הסדרה והרדמה לדרך של התנגדות אלימה אל שכלול הכלי האופרטיבי, שכלול היכולות של חמאס, ובסוף התהליך יש לנו את שבעה באוקטובר.

ובנוסף, יש את הפיינל, את הסוף של הדרך, וכאן זה כבר נאמר פעמים רבות, ועכשיו גם קצת אפשר לפרסם את זה מאחר שמסמכי שלל טובים מאוד נמצאו במהלך הפשיטות האחרונות שבוצעו על-ידי צה"ל, אנחנו יודעים לומר שהיה גם הקשר קונקרטי שנגע בדברים הבאים, אני לא ארחיב, אחד - תודעת איום שתקיפה ישראלית עתידית עתידה להגיע אחרי החגים, ולכן הוא ראה במתקפה בשמחת תורה כמתקפת מנע מקדימה, הרצון לשבש את התהליך האזורי של נורמליזציה ממנו מפסידים קטר וחמאס ומרוויחים סעודיה והרשות הפלשתינית, מה שהוא רואה אותם כלעומתיים. הדבר הבא זה תודעה שהוא לעולם לא יצליח לשחרר את האסירים הפלשתינים מבתי הכלא, ולא משנה איזה קלפים יש לו, כי הקלפים הנוכחיים שיש לו ועוד קצת שהוא צבר בשנה האחרונה, שלא נפרט עליהם, הם לא מספיקים, והוא צריך משהו אחר כדי לעמוד במחויבות שלו כלפי האחים, מה שנקרא אלה שנמצאים בתוך הזירה הפלשתינית.

ועוד שני דברים קטנים אבל משמעותיים מאוד, המשבר בתוך הזירה הישראלית הפנימית, תודעת קעקוע איתנותו של צבא היבשה, של צה"ל כצבא העם, ופריכות מסוימת שהציר [ציר אל-קודס] תופס אותה כתורפה הגדולה שלנו. אם תשאלו את הציר [ציר אל-קודס] איך ישראל תיפול? היא לא תיפול מהתקפה חיצונית, היא תיפול מהתפרקות פנימית, ויש משהו שאנשים דתיים רואים סימנים, מחברים את זה אומרים, רגע, יש כאן משהו גדול שקורה בעיתוי הזה.

ובסוף, הר-הבית. יש מי שירצה לשים את הר-הבית ראשון מוזמן להחליף את הסדר, אבל הר-הבית היה שם בגדול, של התפיסה שישראל הולכת להפוך את משטר הפולחן שם למשהו שדומה יותר לעניין שבחברון מאשר בירושלים.

למה זה נכשל? ואני ככה צולל טיפה יותר לקונקרטיזציה. אחד - על-אף שסינוואר טעה ביכולת שלו לרתום את כל הציר לתכלית האסטרטגית שלו, אנחנו היינו צריכים להבין שטעותו לא רלוונטית, ואם הוא נמצא במצב תודעה כזה שהוא חלק מחזית ההתנגדות, ואם על-אף שאנשים שיקרו לו בדרך, אמרו לו, תשמע אתה, אתה רכיב הליבה של חזית ההתנגדות, אתה תחילת הגאולה של ההתנגדות, וגרמו לו להאמין שהוא אכן תחילת הגאולה של התנגדות, אנחנו רואים את העובדות ואומרים, זה שטות מוחלטת, אין סיכוי ששיעי יקריב שיעי אחד תמורת הפלשתינים בעזה. אבל מבחינתו הוא נכנס לתודעת עוצמה אדירה שמשפיעה על רציונליות קבלת ההחלטות ביציאה למלחמה הזאת.

את התפיסה השונה הזאת של אדם, כמו הג'וק שרוכב פיל, הג'וק שרוכב פיל הזה באמת מסתכל לאחור ואומר כמה אבק אנחנו עושים, הוא באמת מאמין שהוא עושה את האבק יחד עם הפיל, זה לא משנה העובדות, זה משנה תפיסת עולם שלו. אני חושב שלא חידדנו את זה עמוק ברמה שהיא גרמה לקציני המודיעין בשנה שלפני [המתקפה, ב-2022] להבין שאנחנו באזור סכנה. המצב הזה מסוכן שהוא נמצא בתודעה הזאת.

הדבר השני - על-אף המודיעין הטוב מאוד שהגיע בקשר לתוכנית המבצעית של חמאס, מה שידוע בציבור הרחב כמצגת "חומת יריחו", מרס 2022 אם אני לא טועה, זה נתפס כתוכנית אופרטיבית, ואנחנו לקחנו המשגה ישראלית, הדבקנו אותה על המשגה פלשתינית. תוכנית אופרטיבית בהמשגה ישראלית זה כלי לייעול תכנון, מצפן לבניין הכוח, ובסוגריים איש לא יגיד לך, משהו שאף פעם לא קורה... זאת שגיאה בהמשגה ובתרבות, ואם אתה אם אתה מבין ששם זה תוכנית אופרטיבית, כמו שלך תוכנית אופרטיבית, זה משהו אחר.

נגיד שהיינו מנחשים, היינו לוקחים את זה אחרת, כמו תוכנית אחרת שיש לנו בשפה שלנו, תוכנית למבצעים מיוחדים. איש לא עושה תוכנית למבצעים מיוחדים אם הוא לא מתכוון לממש אותה. אין סתם תוכניות מדף למבצעים מיוחדים. אם היינו לוקחים את המשגה הזאתי ואומרים, "חומת יריחו" היא לא תוכנית אופרטיבית, היא תוכנית מ"מ [מבצעים מיוחדים], היא תוכנית, זה היה משנה מהותית את ההתייחסות אליה, ההבנה אליה, וכולי, אבל הקיבעון הזה יצר שרשרת שהביאה אותנו עד רחוק.

והדבר האחרון - היו לנו שני מאלחשים, מלשון אלחוש, אסטרטגיים, שנתנו לנו סיבה, נתנו לנו סיפור טוב שאנחנו בסדר. אחד - אל מול כל התעצמות הציר [ציר אל-קודס] שראינו אותה, אמרנו, יש לנו מב"מ, מערכה שבין המלחמות, ואנחנו שוחקים, ואם לא הייתה המערכה, ואם לא הייתה התקיפות, אוי ואבוי איפה היינו. אז יש לנו פתרון, זאת אומרת, יש בעיה אני רואה אותה עולה, אבל יש לנו גם פתרון.

והדבר השני - אל מול כל היכולות האלה יש לנו מודיעין טוב, יש לנו מודיעין מצוין, ואנחנו נוכל לתת מענה על-אף ההתמודדויות...

אחד - אני ממליץ לראות את זה כבעיית מהות ולא כבעיית, לא כתאונת דרכים, כסימפטום של בעיה רחבה יותר. הדבר השני - חייבים לעשות למידה עמוקה שמערערת את הנחות היסוד. הנחות היסוד כשאתה מערער אותם אתה מערער את הביטחון העצמי שלך, כי הנחות היסוד זה משהו שאנחנו לא יכולים להיפרע מהן, ואנחנו בתקופה של פוסט טראומה.

מה הדבר הכי חשוב בפוסט טראומה? ביטחון. אז בדיוק הזמן הכי לא נעים לערער על הנחות היסוד, כי תן לנו ביטחון ועזוב אותנו מהאמת, זה מה שאנשים פוסט-טראומטיים רוצים, ודווקא עכשיו בפוסט הטראומה אנחנו צריכים לאלץ את עצמנו לצאת מאזור הביטחון ולערער על הנחות היסוד, ולהימנע מלמידה פופוליסטית, למשל, של - יותר לא מתייחסים לכוונות רק ליכולות. אין כזה דבר. אני אומר מי שהולך לקצה בכיוון הזה שייפרד מהמשק הישראלי, שייפרד מהחברה הישראלית שאנחנו מכירים, ויתחיל להידמות למשהו קצת בסגנון העירקי המצרי אולי.

והדבר השני - אין יותר לחיות עם איומים, אין כזה דבר לנהל סיכונים, באשר יש איום הוא בלתי נסבל. התפיסה הזאת יכולה להגיע לפרנויה אסטרטגית שתוביל אותנו למצבים של הרפתקאות לא נדרשות. צריך צריך להבין, כשלנו במקום אחד זה לא אומר שהכל כשל וכל התפיסה קרסה וכולי. יש דברים שצריך להבין את העומק שמאחוריהם.

ואם אני צריך עכשיו להסתכן הסיכון הכי חמור, ומה הם הדברים שבסוף ועדת החקירה תמליץ בסוף בסוף. אחד - לדעתי, סוף-סוף יוקם גוף מודיעין לאומי שמוציא את ההערכה הלאומית מידיו של אמ"ן, כי יש משהו בתרבות הצבאית ובקצינים צבאיים, יהיו מוכשרים ככל שיהיו, שזה לא מסוגלים לעשות את דבר שקשור גם בעניין פוליטי גם בעניין אזרחי גם בעניין רחב יותר, וצריך לנו גוף שיהיה טיפה אחר. אני לא רוצה לתת לו סימנים, ואסור להעתיק את ה-DNI [מנהל המודיעין הלאומי של ארה"ב]. מי שחושב שאני רמזתי לזה אני לא אלך לשם.

הדבר השני - וזה לקח למכוני מחקר ואקדמיה, אני אומר באצבעות שמופנות למכון למחקרי ביטחון לאומי, יש חשיבות אדירה למחקרי בסיס עמוקים אקדמיים בצד ניירות פעולה והמלצות אופרטיביות, כי התשתית הזאת מאפשרת להבין משהו עמוק יותר על האויב שהמודיעין אין לו זמן או או איבד את השריר הזה לעשות אותו.

והדבר האחרון - יש דברים ענקיים בתפיסת כוח אדם באמ"ן מגיוס דרך מילואים דרך הכשרה דרך שילובים ועד תרבות ארגונית שמשהו שמאוד מאוד חשוב יכול להיות שישתחרר שם שצריך לעשות וזה דבר נורא חשוב, אבל בואו לא נגמור את כל המסע הארוך הזה בכמה תיקונים שקשורים באמ"ן. זה חשוב, זה קריטי, זה חשוב לנו, אבל יש דברים וקומות הרבה יותר עמוקות שצריך לעשות.

שאלה: היכן ה-INSS שהוקם אחרי מלחמת יום כיפור כשל בהסברת הסיטואציה לבכירים?

תמיר הימן: אחד - אנחנו היינו יותר מדי, אמרתי את זה קצת, היינו יותר מדי עם המערכת, ופחות מדי ביקורתיים כלפיה, ובמקומות שהיינו ביקורתיים לא הדגשנו והצפנו את הלעומתיות. למשל, המכון למחקר ביטחון לאומי מאז ומעולם טען שחיזוק, בדרך יש הרבה מאוד מסמכים שמוכיחים את זה, שחיזוק החמאס והחלשת הרש"פ [הרשות הפלשתינית], והעובדה שהרשות הפלשתינית לא נמצאת בעזה זה שגיאה שתעלה לנו ביוקר, אבל זרמנו עם המערכת שהלכה עם הסיפור הזה. והדבר השני - מחקר בסיס אקדמי עמוק יותר, שהוא קצת בורח מהטיות מה-bias [ההטיה] שיש בתוך הזרימה עם המערכת.

שאלה: אמרת שסינוואר ציפה שיחברו אליו. מה היה קורה במצב כזה? ושאלה, אנחנו כמעט באותו גיל, אני שחקן תיאטרון, אתה לקחת את תפקיד שהוא יותר חשוב בחיים. אמרת שאתה לא ישן בלילה. זה שאלה יותר אישית. ככה מה אם אתה יכול לספר ככה קצת מה אתה מרגיש? מה אתה חווה?

תמיר הימן: אין לי בעיה שהפסיכולוג שלי יהיה הרבה אנשים אבל בתנאי שיהיה ספה. אבל אני אגיד ברצינות, אם בנקודת זמן מסוימת, אם הציר [ציר אל-קודס] היה מצטרף בנקודת הזמן שאנחנו איבדנו את שיווי המשקל שלנו, השעות הכי קשות זה לא השעות של ההפתעה, הבעיה הכי חמורה שלנו זה שלפני ההפתעה חיינו במציאות, לא תיארנו את המציאות, אגב, אני נגד להאשים את המודיעין שלא יודע לנבא את זה. אני בעד לִגְבּוֹת את האחריות מהמודיעין שבפרק הזמן שקדם לאירוע, לא תיארנו את המציאות כפי שהיא. ואני אומר, זה אחד הדברים שחייבים למקד את הסיפור הזה. והדבר השני הוא נוגע למה אנחנו מכילים מתוך הסיפור האישי לסיפור הציבורי, וזה הסיפור שאני שואל את עצמי. אומנם, הטריוויאלי הוא שבעודך בתפקיד אתה אחראי, ואתה אומר, עברו כמה שנים, אבל בתכיפות די גבוהה אני עובר על מה היה ב"שומר חומות" עם עצמי, ומה היה שם, כי אני חושב שאיפה שהוא שם יש איזשהו שינוי שהיה אולי אפשר לזהות אותו בראשית התהוותו, זה ממש תחילה, תחילת הדבר שלקח שנתיים לעשות, אבל זאת שאלה שלא מפסיקה להדהד בי. [סימוכין]