צו השעה: מפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית

מפלגת קדימה לעניות דעתי, חוטאת להרבה מהמטרות שלשמן נבחרה לכנסת, ולכן, להערכתי, עלול לקרות לה מה שקרה לקודמתה בראשות מרדכי: היא, במקרה הטוב, תתגמד עד לכדי מפלגה עם ספרה אחת, ובמקרה הרע היא פשוט תיעלם. ולכן זו ההזדמנות למפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית חדשה, שגם אם בבחירות לכנסת ה-19 היא תקבל רק ארבעה-חמישה מנדטים, זה עדיין לא יהיה בחזקת כישלון. אדרבה, תהיה זו הכנה מצוינת לקראת הבחירות לכנסת ה-20.

חומר למחשבה.

לאחרונה נערך הכינוס הראשון של ארבעת "מורדי" מפלגת העבודה, "הבמה הדמוקרטית" שמו. לארבעה הצטרף, לפחות זמנית ועל תקן רגל פה רגל שם, גם הח"כ המבולבל דניאל בן-סימון. אם יצטרף אליהם באופן פורמלי, תוכל כל החמישייה להתפלג מהעבודה, לקבל תקציב ולהקים מפלגה חדשה בישראל.

לא הייתי נדרש להקדמה הארוכה בעניין מפלגת המרכז בראשות מרדכי, אלמלא הייתי סבור כי בימים אלו ממש אנו עדים לתהליכים ומהלכים פוליטיים, שיובילו, בסופו של עניין ודבר, להקמת מפלגת מרכז חדשה, נוספת, שתתמודד בבחירות הבאות. זאת, למרות פרסומים על מגעים בין בכירים בקדימה לאותם מורדים.

והיה ותקום מפלגת מרכז סוציאל דמוקרטית, תהיה זו "לא עוד" מפלגת מרכז להערכתי, אלא שונה מקודמותיה כדוגמת זו שמרדכי עמד בראשה או להבדיל קדימה, בראשות שרון/אולמרט. כי בעוד השתיים הראשונות היו ריכוז של "מורדים" מכל התירוצים האפשריים, הרי שבמקרה של מורדי העבודה מדובר בכאלה שלא רק התיעוב, המוצדק לכשעצמו, מהיושב-ראש ברק, הוא שהביאם עד הלום, אלא גם ובעיקר בשל היותם בעלי אג'נדה סדורה: חברתית ומדינית. וגם אם פה ושם הם טעו ותעו, הרי שלפרישתם יש סיבות, לא תירוצים.

לעמיר פרץ, ליולי תמיר, לאיתן כבל, לאופיר פינס ואולי גם לדניאל בן-סימון יש יותר מכנה משותף מאשר, למשל, בין דן מרידור, ההוא מלמעלה, לביבי נתניהו. או בין בני בגין, חסיד ארץ ישראל השלימה לזאב אלקין, שהוא סתם חסיד משטה שיכול למצוא לו מקום נוח גם בקדימה, גם בליכוד וגם, תתפלאו, במפלגת "ישראל ביתנו", אם וכאשר יראה כי מקומו בליכוד בסכנה. או בין בוגי יעלון ("שלום עכשיו הם וירוס") ליוסי פלד. הדברים נכונים גם לגבי קדימה, ששם ניתן למצוא את שאול מופז ("לחסל את ערפאת", "לדבר עם החמאס") לצד זאב בוים, חניך "שתי גדות לירדן".

שנים מדברים כאן אצלנו עם מפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית, והנה לנו ההזדמנות לראותה מיוצגת על-ידי ארבעה או חמישה מורדי העבודה, כאשר אליהם מצטרפים עוד אישים (נטולי אגו, אבל מלאי דאגה וחרדה לעתיד) מכל הקשת הציבורית, לא הפוליטית, כדי לחזק אותה. מפלגה כזו, מן הסתם, שכל אחד מחמשת חבריה הנוכחיים יכול היה בשקט "לסחוט" לעצמו תפקיד של שר או סגן שר, עשויה להיות התקווה של שוחרי השלום השפויים ומודאגי המצב הכלכלי-חברתי. מפלגה עם נגישות לשלום ורגישות לבעיות חברה וכלכלה. מפלגה שהיא צו השעה.

אני מאמין באמת ובתמים, כי לא קדימה ולא הליכוד, בטח לא מפלגת העבודה או ישראל ביתנו, הן התשובה לתחלואי החברה ולעיניים הטרוטות של כל אזרח שני כאן, בארץ הזו. גם לא מפלגת שמאל לאומי, כהצעתם של אלדד ניב ושמואל הספרי. המילה "שמאל" פשוט דוחה אנשים, לא תמיד בצדק, אבל לרוב כן. אבל מפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית, שבארסנל שלה יהיו ערכים כמו שוויון (גיוס חובה לצה"ל או שירות לאומי גם לחרדים וגם למיעוטים), שלום גדול עם ביטחון עוד יותר גדול, קרי, מדינה פלשתינית עצמאית ומפורזת שבירתה מזרח ירושלים (בינינו, הרי מזרח ירושלים מזמן לא בידי ישראל), ביטול קצבת הילדים (החרדים והערבים מתחרים ביניהם מי יביא לעולם יותר ילדים על חשבוני וחשבונך), סבסוד כמעט מלא של התואר הראשון כחלק מחינוך חובה ועוד - היא לא רק צו השעה, אלא גם פתח לתקווה!

היום, עשר שנים אחרי הקמת מפלגת המרכז, זו שנוסדה הרבה לפני קדימה, אבל הלכה רק אחורה עד להתפרקותה הסופית, ניתן לקבוע בוודאות, כי המכנה המשותף לכל החברים ברשימה היה אחד - הרצון לזכות בכיסא מרופד מעור של צבי (איפה "תנו לחיות לחיות" כשצריך אותם?), אפילו אד הוק! שהרי, די במבט חפוז על הגלריה האנושית שהרכיבה את הרשימה, כדי לדעת שכל קשר אידיאולוגי בין החברים בעשירייה הראשונה הוא מקרי בהחלט, אם בכלל.

כך, למשל, דרו בכפיפה אחת רמטכ"ל עם אוריינטציה שמאלנית (כבר אז טלי זלינגר-רפפורט השפיעה מאוד על בעלה ליפקין-שחק) לצד ח"כית בכירה מתנועת צומת הימנית בראשות רפול ז"ל. והיו גם אורי סביר ודליה רבין, שניהם קשורים בטבורם ל"אוסלו", לצדם של ד"ר יחיאל לסרי המזרחי חובש הכיפה הסרוגה ורוני מילוא, איש ארץ ישראל (השלמה? החלקית?), חילוני וצפוני.

לכאורה, מפלגת המרכז לא הייתה שונה משאר המפלגות, שהיו סופרמרקט של דעות ופרסונות. למעשה, הייתה זו מפלגה שונה, לפחות נכון לרגע ייסודה: ציונית, חילונית, יונית, בהנחה שנחמה רונן עברה מטמורפוזה, ולראשונה מאז קום המדינה עמד בראשה מזרחי, למרות שלא הייתה מפלגה עדתית. אולם היעלמותה מהמפה הפוליטית לא הייתה בחזקת "נבואה שהגשימה את עצמה", אלא הערכה פוליטית נכונה ונבונה, ולפיה קבוצת פוליטיקאים שהאג'נדה המשותפת היחידה שלהם היא ההישרדות, נועדה לכישלון מראש - וזה מה שאכן קרה בפועל.