במערכת המשפט בישראל נפל דבר: אישים בכירים, ובהם יושב-ראש הוועדה לאיתור יועץ משפטי לממשלה, שופט בית המשפט העליון (בדימ.) תאודור אור, שרקחו קנוניה וניסו להריץ עבריין לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, כשלו.

מיותר כמעט לציין: פרשה זו לא תיחקר על-ידי המשטרה - למרות הניסיון למנות עבריין לראשות התביעה בישראל, ולמרות שפרשת בראון-חברון מחוירה לידה. תאודור אור וחבריו שהשתתפו בקנוניה, חסינים מחקירה.

מכל מקום: בנסיבות שנוצרו, עכשיו פתוחה הדרך בפני שר המשפטים, ד"ר יעקב נאמן: לפעול על-פי חוק יסוד: הממשלה, לאתר מועמד ראוי לכהונת היועמ"ש, ולהציגו, בהסכמת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאישור הממשלה.

ועדת האיתור סיימה את פעולתה בכישלון צורב, לא במעט בזכות מאבקם הראוי לשבח של שניים מחברי הוועדה: שר המשפטים לשעבר משה נסים, וחבר הכנסת (הליכוד) יריב לוין. בניגוד לנוהג המביך לפיו רבים וטובים נמנעים מלפעול על-פי צו מצפונם, בחרו שניים אלה להרים ראש ולמנוע משרלטנים שיפוטיים לכפות את עמדותיהם על אזרחי ישראל.

בזכות המאבק נמנעה מבוכה מהממשלה ולא הושג הרוב הדרוש (ארבעה מתוך חמישה חברים) כדי להכשיר את המועמדים הבעייתיים של תאודור אור:

• עו"ד צבי אגמון - הוא העבריין מ"פרשת פז" [ראו: התיק הפלילי של עו"ד אגמון], ידידו האישי של תאודור אור וחבר משותף של השופט (בדימ.) מישאל חשין, לא הצליח לקבל, על-אף שתדלנותו של אור, את הקולות הדרושים כדי לעבור לשלב המכריע - כמומלץ לכהונה הרמה;

• השופט משה גל, שהיה גם הוא מועמדו האישי של תאודור אור (כאחד מתוך שלושה), לא זכה בסופו של דבר מן ההפקר, על-אף השירותים הפסולים והמושחתים שסיפק הוא עצמו למשפחת אור, בדרך של שכירת רעיית אור, השופטת (בדימ.) מיכאלה שידלובסקי-אור, לפרויקט מיחשוב, בלא מכרז ובשכר המעורר מחלוקת.

הכישלון המחפיר הרשום על-שמו של אור, במיוחד בגלל שפעל תוך ניגוד אינטרסים חמור, מהווה הוכחה למה שהיה צריך להיות ברור מלכתחילה - תאודור אור הוא בבחינת "שור מועד". נזכור נא את פרשת אלי הורוביץ' (מבעלי חברת טבע):

תאודור אור נמנע מלפסול עצמו - למרות שחברו האישי והטוב, עו"ד פיני רובין, גויס במיוחד בשלב הערעור כדי להשפיע אישית-וחברית על תאודור אור עצמו. אור, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון, התעקש לדון בערעור למרות עתירה שהגשתי ולמרות הביקורת מצד חבריו השופטים. בסופו של דבר, זיכה את אלי הורביץ מעבירות פליליות בפסק דין המעורר מחלוקת נוקבת.

מכל מקום, כישלון הוועדה מחייב הסקת המסקנות המתבקשות:

• אין מקום לוועדת איתור למינוי יועץ משפטי לממשלה. תפקיד הממשלה הוא למשול, לבחור ולמנות בעצמה יועץ משפטי, וגם לשאת באחריות במקרה שהמינוי לא יהיה מוצלח. כדאי לממשלה לדחות בתקיפות לחצים מצד כלי תקשורת, המשמשים - בניגוד לטובת הציבור הרחב - כשופרם של כמה משופטי בית המשפט העליון בעבר או בהווה, המבקשים לעצמם את כוחה שררה;

• בחירת שופט (בדימ.) מבית המשפט העליון, אינה מבטיחה מינוי מקצועי ופעילות נקייה מפניות או משחיתות. לראיה: תאודור אור לא נמנע מדחיפת מועמדותם של צבי אגמון ומשה גל, וזאת על-אף העבירות הפליליות שביצע אגמון בפרשת פז; ועל-אף ניגודי העניינים שיש לאור בקשר למועמדות משה גל;

• יש להקפיד על עיקרון הפרדת הרשויות. אין מקום לאפשר ליוצאי בית המשפט העליון - המחויבים, מטבע הדברים, למחליפיהם ו/או לנשיאת בית המשפט העליון, להכריע מי ימונה לכהונת יועץ משפטי לממשלה. אין לאפשר לנשיאה דורית ביניש לשלוט, ב"שלט רחוק", בתהליכים כה חשובים. תפקידה הוא לשפוט, לא למשול.

כישלון הוועדה מהווה הזדמנות לשוב ולפעול, ובמרץ, לפיצול תפקיד היועמ"ש. הפיצול מתחייב לטובת הציבור. על הממשלה בראשות נתניהו להתעלות - להדוף את כל אותם מבקרים הפועלים משיקולים זרים, וכפי שכתבנו כאן: לפצל ומהר.