הבדיחה הישנה שואלת: "למה הכנסת עגולה", וגם עונה: "כי היא קרקס". הדגמה לכך אנו מקבלים בימים אלה, בעקבות הרעיון הבעייתי לחשוף את מצב חשבון הבנק ואחזקות הנכסים של חברי הכנסת. כך נדע אחת ולתמיד מי הוא חבר הכנסת הכי "מלייאן", מי הוא הדלפון מכולם, מי גר בדירה הכי שווה, ומי נמצא במינוס וראוי להקלות בהזמנות לשמחות.

למה אנחנו צריכים לדעת את זה?

פשוט מאוד: לפי תרבות "האח הגדול", כולנו משרתים של המציצנות הטבעית, של הסקרנות הציבורית שמפוטמת בנדיבות, וגם חברי כנסת נדרשים לספק שעשוע צהבהב לימי החורף. הרי זה בדיוק תפקידו של קרקס. כמו שאומר השיר הידוע: "זה טוב למורל".

סיעת "ישראל ביתנו" החליטה שלא לשתף פעולה עם הגימיק המיותר. אולי בשלב הבא ידווחו חברי הכנסת לציבור על יחסיהם עם קרובי משפחתם - אולי גם זה מידע רלוונטי בדיוק באותה מידה.

ועכשיו, כשנתונים כאלה ואחרים פרוסים בפנינו, נשארנו עם כמה שאלות: למה בעצם הנתונים האלה רלוונטיים ומה התועלת בהם? האם חבר הכנסת שדיווח על מינוס בחשבונו הוא נציג אותנטי של השכבות הנמוכות יותר מחברת הכנסת שהצליחה לחסוך יפה? האם מצבו של אותו חבר כנסת קשה-יום נובע ממשכורת נמוכה, מריבוי ילדים, מניתוח יקר בחו"ל, או מסתם פזרנות וחוסר אחריות בהתנהלות כספית? האם חבר כנסת שצבר מיליונים - עשה זאת בעבודה קשה, בהשקעות נבונות, בחיסכון ובאורח חיים צנוע, או בעזרת ירושה שמנה? האם אדם כזה הוא בר-סמכא בענייני כלכלה יותר מחבר כנסת שלא הצליח לחסוך? ואם השקיפות גברה על הזכות לפרטיות של חבר כנסת - מה עם זכות הפרטיות של בן או בת הזוג? האם גם חסכונותיו ונכסיו צריכים עכשיו להיות פרוסים בפני החברים והשכנים וכל טכנאי מזגנים שמגיע לבצע תיקון בבית? והאם כשילדיי יילכו מחר לבית הספר, חבריהם לכיתה יוכלו להטיח בפניהם את מצבם הכספי של הוריהם?

אין לי מה להסתיר! כולם יודעים היכן אני גרה ומה משכורתי כחברת כנסת. רשויות המס יודעות את מצב החשבון שלי ומה גובה החסכונות של בעלי. ובכל זאת, הרעיון שכל חבר כנסת יסתובב כשמעליו מרחף ה"שווי" הכלכלי שלו - מקומם וכמעט דוחה. לא בגלל שאני מתביישת להופיע בדירוג מכוער ולא רלוונטי של עשירונים עליונים ותחתונים מבין חברי הכנסת, אלא בגלל שאם יש פה אלמנט של דוגמה אישית, היא לא צריכה להיות בוויתור על הפרטיות, אלא בדיוק להפך - בזכותו של אדם לפרטיות באופן ניהול ממונו שאותו הרוויח ביושר. אבל לא פחות חשוב, גם מפני שאפילו מול כוחה של הסקרנות הציבורית והרעב לגימיקים תקשורתיים - עלינו להקפיד להיות חברי כנסת, ולא ליצנים בקרקס.