זעקת החטופים האלמוניים

בשנים האחרונות החלה אופנה חדשה – הפגנות ופעולות למען שחרור שבויים וחטופים. פעולות אלה מוצאות ביטוי בשלטי רחוב רחבי ממדים, במודעות בעיתונות על שטחים גדולים, בכתבות ברדיו ובטלוויזיה, בהפגנות מול בית ראש הממשלה, בפליירים בתיבות הדואר, במדבקות על מכוניות ובסרטים הנקשרים בכל מקום אפשרי.

מי שנוטל חלק בפעולות אלה ודאי עושה זאת מתוך רצון כן ואמיתי להביא לשחרור מהיר של אותם אנשים וחיילים, המשלמים בגופם ממש את מחיר חיינו כאן, בארצנו; אלא שכל הפעולות הללו, שכוונתן חיובית, מזיקות באופן חמור לטיפול בסוגיית השבויים והנעדרים, מכיוון שאין ביכולתה של ממשלת ישראל, שאליה מופנית הדרישה לשחרורם, לעשות הרבה יותר מלהיענות לסחיטה של אויבינו, וככל שהלחץ הציבורי והתקשורתי על הממשלה גדול יותר, הוא מגביר את הסיכוי, שהיא תישבר במשא-ומתן ותיענה לתביעותיהם המוגזמות.

היענותה היום תביא בהכרח את החטיפה הבאה, שכן תיאבונם של החוטפים רק גדל, כשרואים את רשימת תביעותיהם בהשוואה לעבר.

החוטפים מבקשים ליצור בדיוק את הלחץ הזה של הציבור על הממשלה, ומשהם מצליחים ליצור אותו, מתחיל ניצחונם על הממשלה ועלינו גם יחד. אויבינו קוראים אותנו, שומעים אותנו ומבינים אותנו יותר מכפי שאנו מבינים את "הגול העצמי", שאנו מבצעים על עצמנו במו ידינו. הם רואים מולם עם היסטרי, רגשני, בכייני, נהנתני, רכושני, מתירני, אינדיבידואליסטי ומושחת, עם של חטוף ואכול, חסר שורשים היסטוריים, חסר אידיאולוגיה, עירום מערכים, נעדר תחושת סולידריות, הרוצה הכל עכשיו ומוכן לשלם כל מחיר, מבלי להביא בחשבון את תוצאות התנהגותו המופקרת.

אלא שכאן נכנס לתמונה גורם נוסף – התקשורת, או ליתר דיוק מספר אנשים בתקשורת, שהחליטו על דעת עצמם, כי על הממשלה לנקוט צעד כלשהו או להימנע ממנו, והם משתמשים בכלי עבודתם להפעלת לחץ על הממשלה ועל העומד בראשה לעשות זאת. הם גוזרים את מטרותיהם מעולם המושגים הפרטי שלהם, גם אם אין לו קשר לאינטרסים של עם ישראל, שאותם הוא מבטא בבחירות דמוקרטיות.

למרות שמבחינה מקצועית הם אמורים למנוע מתפיסתם הפרטית להשפיע על עבודתם, מזה כמה עשורים שולטת בתקשורת הכתובה והמשודרת בישראל קבוצת אנשים, המנצלת את כלי התקשורת הציבוריים, שבהם הם עובדים כשכירי הציבור, להשלטת אורח החשיבה שלהם על סדר היום הציבורי. בזכות הכוח התקשורתי שהעמיד הציבור לרשותם, הם מעצבים את דעת הקהל על-פי תמונת עולמם, תוך הדגשת דעות העולות איתה בקנה אחד והצנעת גישות המנוגדות לה. הם מקלים על מרואיינים, האומרים את מה שהם עצמם מבקשים להשמיע, ומקשים על מרואיינים שאינם מזמרים את זמירותיהם. זהות המרואיין, שעת השידור והזמן המוקצה לו הם הכלים האובייקטיבים, שבאמצעותם מקדמים אנשי התקשורת את האג'נדה שלהם, ואילו ניסוח השאלות ואופי הצגתן למרואיין הם הכלים הסובייקטיביים שבידם, או בפיהם.

וכאשר ל"חירות התקשורת", כפי שהם מכנים אותה, מצטרפים גם משרדי יחסי ציבור, שתפקידם המוצהר הוא לעצב דעת קהל, והם פועלים בגלוי – ניטשת פה מערכה בלתי הוגנת, שבה הציבור עומד תחת מתקפה תקשורתית מתוכננת ומעוצבת במקצועיות, שתכליתה הפעלת לחץ פסיכולוגי עליו, ובאמצעותו – על מקבלי ההחלטות, כדי שיפעלו על-פי תפיסת האינטרס של קבוצה מובחנת בציבור, שאינו בהכרח האינטרס של מרבית הציבור. שהרי אילו היה זה אינטרס ציבורי אמיתי, לא היו כל אלה משקיעים את המאמץ, הזמן והכסף כדי להגשימו, שכן הממונים על האינטרס הציבורי היו מממשים אותו ממילא.

ביטוי חריף להתנהלות זו ניתן בעת החזקתם של חטופי הר דוב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר אלסואעד הי"ד – בידי חיזבאללה, בעת שביו של אלחנן טננבאום בידי חיזבאללה, ושוב בתקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, בעת ניהול המשא-ומתן על שחרור גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד.

מי שמכיר את הבסיס לעסקות במזרח התיכון יודע, כי ברגע שצד לעסקה מראה סימנים שהוא לחוץ, מייד עולה המחיר, וככל שהלחץ הפנימי של צד אחד גדול יותר, כך גדל המחיר שדורש הצד האחר.

ההתנהגות התקשורתית והציבורית שלנו בכל ההתנהלות מול אויבינו – אלה שבלבנון, אלה שבסוריה ואלה שברצועת עזה – מלמדת אותם, שככל שילחצו יותר, נהיה מוכנים לשלם יותר עבור הקלת הלחץ, בין אם זה לחץ של טילים ובין אם זה לחץ פסיכולוגי. הפניקה התקשורתית והציבורית שלנו יצרה מצב, שאנו במו פינו מעלים את מחירה של כל עסקה לגובה שאיננו יכולים לעמוד בו.

התנהלותנו מול חמאס בעזה, מול חיזבאללה בלבנון ומול סוריה, מבטאת את חוסר הבנתנו בהלכות מו"מ במזרח התיכון. באזור זה אתה מקבל במחיר סביר רק את מה שאינך מעוניין בו, או מעמיד פנים שאינך מעוניין בו. חוסר הבנה זה מביא לתקשורת מדי יום את "חכמי ציון", המדקלמים כמו תוכי את המנטרה: "כולם יודעים מהו מחיר הפסקת האש / החזרת החטופים / השלום עם סוריה", וכאשר אויבינו שומעים זאת, לא יעלה בדעתם לדרוש פחות מהמחיר "הידוע", שהטיפש חסר הסבלנות מוכן לשלם.

אלא שעניין עקרוני אחד מבדיל בינינו ובין שכנינו: השעון הפוליטי שלנו שונה לחלוטין – אצלנו ממשלה ממוצעת מכהנת שלוש שנים, ולכן אם היא מבקשת להספיק לעשות משהו עליה לפעול מתוך לחץ, שאותו הצד השני קולט במהרה. המוסלמים, בעקבות הקוראן, מאמינים ש"אללה מע אלצאברין" – אללה הוא עם בעלי הסבלנות, הן במישור הזמן והן במישור הסבל. אללה עוזר למי שדרכו אינה דוחקת, והוא ממתין בסבלנות להתגשמות מאווייו, וכן מוכן לשאת בסבל הכרוך במאבק ובציפייה לניצחון שיגיע. לאורך השנים נסראללה ומשעל הראו לעולם, שיש להם הרבה סבלנות לסבול אבידות בנפש וברכוש, ונכונות זו יוצרת להם תדמית של בלתי שבירים ובלתי סחיטים.

פרשנים רבים אמרו במפורש לפני ביצועה של עסקת קונטאר, כי היא תעלה את המחיר שחמאס ידרשו עבור גלעד שליט – והמחיר אכן עלה, ל"הפתעת" הממשלה העסוקה בסוגיית שליט. עסקת קונטאר הצטרפה לעסקות הכושלות שנערכו עם חיזבאללה בעבר – חטופי הר דוב, טננבאום, דיראני ועובייד – והוכיחה לכל אויב המעוניין ללחוץ עלינו, שהתקשורת מצד אחד, ובג"צ מצד שני, מובילים את הממשלה ואת הציבור למהלכים, שבמדינות מתוקנות לא היו עולים כלל על הדעת.

הסוגיות העולות במלוא חומרתן כיום, כשחירותו של גלעד שליט עומדת על הפרק, היא האם שחרורו תוך כניעה לתנאי חמאס לא יגביר את הסבירות להמשך החטיפות ואף להתגברותן?; בשמו של איזה מוסר עלינו להעדיף את חייו של גלעד שליט על חייהם של מי שייחטפו בעתיד בשל הכניעה שהביאה את שחרורו? וכשישוחררו כל האסירים שחמאס דורש לשחרר, כמה אזרחים שלנו יירצחו? האם אלו הקוראים לשחרר את שליט "בכל מחיר" מוכנים שהם עצמם יהיו המחיר, כשיירצחו (ח"ו) בידי משוחררי שליט? מה נשלם עבור חטופים בעתיד? שכונה בירושלים עבור חייל, וחצי שכונה עבור אזרח?

עניין חמור אחר הוא העובדה, שחוטפי ישראלים הולכים בתחושה, שלא יאונה להם רע עקב החטיפה, ושלא יהיה עליהם לשלם שום מחיר עליה. רק פעם אחת בהיסטוריה נאלצו חוטפי ישראלים לשלם בחייהם על החטיפה: היו אלה חוטפי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, וכנראה שהיה זה בשל רצח החטופים, לא בשל עצם החטיפה. ראשי חמאס, אלו המחזיקים בגלעד שליט, ישנים במיטותיהם, יושבים במשרדיהם, ומטיילים בעולם, כאילו אין רבב בהתנהגותם ובמעשיהם. אתמול נסע מחמוד אלג'עברי – מי שחטף ומחזיק בשליט – למצרים, כשמזל"ט חג מעל מכוניתו, והוא מודע לכך. מדינת ישראל כבר לא מפחידה אף אחד, ורבים בעולם הערבי חשים, שניתן להם לעשות כל דבר נגדה ונגד אזרחיה, מבלי שישלמו על כך.

עם ישראל מצטייר בעיני שכניו ואויביו כעם חסר סבלנות, הרוצה הכל "עכשיו", ואינו מסוגל לשאת את סבל הישיבה בסביבה הענייה, העשוקה, הרעבה, הצמאה, החולה, השסועה והקיצונית המקיפה אותו. אויבינו יודעים, שלעם כזה אין יכולת לשרוד במזרח התיכון הכל כך ישן, שבו השיעים עדיין נלחמים על השלטון באיסלאם 1,400 שנים לאחר שנלקח מהם, ושבו עדיין מושגים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, זכויות מיעוטים, חירות נשים, חופש דת וחופש מדת, הם חלום רחוק, רחוק הרבה יותר מקוצר הנשימה שלנו. תדמית הסמרטוט של עם ישראל מעודדת חטיפות ומגבירה את הלחץ הפסיכולוגי שמפעילים שכניו נגדו.

אין הם מתרשמים מהסיסמאות היחצ"ניות הנבובות שמפריחים עייפי הנפש שלנו, כמו "היתרון שלנו הוא המוסר שלנו", או "הדאגה לחייל היא מעל לכל". הם מפרשים זאת כסדרי עדיפות משובשים ומטורפים, שבהם ישראל – המפריטה את עצמה לדעת – מעדיפה את חיי החייל הבודד על פני השמירה על האינטרסים הלאומיים, ומוכנה להקריבם תמורת שחרורו, או – אולי – שחרור הממשלה מלחץ היחצ"נים ששכרה משפחתו.

רק עם חדור אידיאולוגיה, בעל תחושה קולקטיבית של שליחות וביטחון בצדקת דרכו, אשר חש כי הוא חלק מתהליך היסטורי צודק, ועל כן מוכן לסבול ולשלם את מחיר השרידות בדם, ביזע ובדמעות – רק עם כזה יכול לשרוד במזרח התיכון.
ומה יהיה אם אני איחטף? הריני מצווה בזאת את כל הקוראים לפדות אותי רק תמורת איש אחד, בדיוק כמוני, לא יותר: בן 57, אקדמאי בדרגת מרצה (אפילו לא מרצה בכיר), וללא קביעות. אפשר גם במחיר נמוך יותר, אבל בוודאי לא גבוה יותר.